לורה: היית מדהימה!
אני: לא, את היית מדהימה!
ג'ס: יו, אני כל כך נדהמת מהמדהימות שלכן!
שרה: על מה את מדברת? את ראית כמה את מדהימה?
ג'ס: לא, אני גרועה.
אני: לא, אני גרועה!
לורה: אני הכי גרועה.
שרה: על מה את מדברת? את ראית כמה שאני גרועה?
חכמים אומרים שאי אפשר למדוד כישרון משחק או איכויות הופעה. חכמים אחרים אומרים שבסוף כל שליש אקדמי יש לתת ציון לתלמידים. וכך, לפני שהספקתי לעכל את היום הראשון ללימודים, אנחנו עומדים מול הבחינות המעשיות הראשונות שלנו: סצינה מלאה להערכה בשיעור משחק מעשי, שתי סונטות לקורס "דיבור פיוטי" וארבעה קטעי מחול לשיעור ריקוד תקופתי. בקיצור - החלה עונת אובדן הפרופורציות.
המורים מתעקשים שהבחינות לא חשובות ושעדיף שנמשיך ללמוד ולהתפתח בשיעורים עצמם. בסדר, כולנו יודעים שהתהליך הוא מה שחשוב בשנה הזו, אבל אנחנו גם שחקנים וכולנו רוצים לגנוב את ההצגה.
בין שיעור לשיעור מתנגן פסקול של סרטי ג'יין אוסטין כדי להתאמן על הצעדים והקידות בריקודי נשפים, בזמן הפסקת הצהריים אנחנו מתגנבים לחדרים פנויים ומתאמנים על הדיאלוגים לסצינה, ובכל דקה פנויה ממלמלים את הסונטות הארורות שבחרנו ומנסים למצוא איזו דרך שהן תשמענה פחות דיקלומיות. נסיון של דייב ואנה להתאמן על הסצינה שלהם באותו החדר עם לורה ואנטוניה הסתיים במרחץ דמע, צרחות והטחת מחזות הדדית. שום לחץ, מה פתאום.
ראשונה בשבוע ההערכות היא הבחינה במחול תקופתי. אחד אחד אנחנו נקראים לחדר כדי לפזז. את ריקודי הנשפים אני צולחת כאילו המלכה ואני עושות אירובי ביחד. גם את הג'ייב אני יודעת לזייף, אבל הבעיה מגיעה באמריקה הלטינית. המורה שלי למחול, שנמוך ממני בשני ראשים ונמשך יותר לבוחן מאשר אלי, מצמיד אותי אליו בסלסה ולוחש טיפים "יותר סקס בעיניים, יותר תשוקה!". קידה, חיוך ואני בחוץ. במסדרון מתחיל מרתון מחמאות הדדיות והלקאות עצמיות ללא קשר למציאות.
הלאה, לסונטות. כולם נכנסים לאותו אולם ביחד אנחנו הקהל אחד של השני לצד הבוחנים. אחרי כמה חודשים ביחד, עם כל הקרבה הכנה שהתחילה להיווצר, פתאום אנחנו שוב מודדים אחד את השני כמו בזירה של גלדיאטורים. ג'ס כמעט מתעלפת מחרדה כשהיא מגלה שמנדי בחרה את אותה סונטה כמוה, וכשמגיע תורה היא מתחילה לבכות תוך כדי הקראה. הבוחנים מאד מתרשמים מיכולת הבעת הרגש ומהנהנים בסיפוק. הפעם סשן המחמאות ההדדיות עוד יותר היסטרי בהתאם לחרדות הגוברות אצל כולם.
בשלב של הדיאלוג אנחנו כבר על סף היפר ונטילציה. זו הבחינה המפחידה מכולן כי היא זו שמודדת לכאורה את כשרון המשחק ולא איזה תוצר לוואי שלו. הלילה השניים עשר. אלנור ואני עולות לבמה בתור ויולה ואוליביה. היא, כבחורה שמחופשת לגבר, מדדה ברחבי הבמה עם המגפיים של אחיה הגדול ומחזרת אחרי בשם הדוכס אורסינו - אני מתאהבת בה בו במקום. כמו בפלרטוט בחיים, השורות עוברות מהר מדי ופתאום נגמר ומחיאות כפיים.
תודה לאל, עכשיו, נשאר רק הפאב. אחריו חופשת חג המולד. תוך כדי סבבים רבים של בירה ממשיכים הניתוחים העצמיים של ההופעות לצד השבחים והאהבה שכולם מרעיפים על האחרים. בחיי, שלפי מה שכולנו אומרים אחד לשני אנחנו שחקנים מושלמים אין לנו יותר מה ללמוד.
כבר נהיה מאוחר, וג'ס קמה ללכת. "לא!" כולם מוחים על הפרידה והנה מתחיל מרתון חדש מרתון פרידות. עוד נשיקה ועוד חיבוק ועוד פרידה דרמטית. כל הליכה של איש לביתו הופכת למינימום עקידת יצחק.
עוד סבב משקאות מסתיים ומתחיל עוד מרתון של חיבוקים וצרחות והבטחות שלא נוכל לשרוד אחד ללא השני ליותר מיומיים. "אני מפחדת ללכת הביתה" אני רוכנת לעבר מינה, "הקרנבל הזה בחיים לא ייגמר!". מינה מרוקנת את הכוס שלה בשלוק אחד ולוחשת לי "תראי איך דופקים עזיבה חלקה". היא לוקחת את התיק שלה, מתרוממת וזורקת בנונשלנטיות: "אני קופצת שנייה לשירותים, תשמרי לי על המקום?". עם השפתיים היא מסמנת לי "חג שמח", ונעלמת. אין ספק, יש לי עוד מה ללמוד.
