אני: חבר'ה, שישי בשבע, באים לוואלס עם באשיר?
אלכס: לאן??
ג'ס: בדיוק תכננתי ללכת! יש הייפ מטורף לסרט הזה!
נטלי: על מה זה בדיוק? ניסיתי לקרוא ביקורות ולא הבנתי.
אני: זה סרט מלחמה ישראלי.
שרה: אוקי...
אני: שהוא גם סרט בערך דוקומנטרי..
ג'ס: א-הה...
אני: אבל הוא מצויר.
אלכס: את בטוחה שאת מנסה לשכנע אותנו כן ללכת לסרט?
אני: ועוד לא שמעתם כמה כיף היה בסברה ושתילה.
לונדון רוקדת וואלס עם באשיר. לאן שלא תלכו ברחוב, ברכבת התחתית, בעיתונים ילכוד את המבט שלכם גבר עם מעיל מתנופף ברוח על קו החוף של תל אביב. ארי פולמן מזמין אתכם להצטרף אליו לטיול בנבכי הזיכרון שלו והזיכרון הקולקטיבי של מלחמת לבנון.
הסערה של באשיר סחפה את ישראל כבר לפני כמה חודשים כשחברים, הורים וכותבי טורים לא הפסיקו להכריז שזו תחנת תרבות שחייבים לבקר בה. ועכשיו, הגורה הלוקאל פטריוטית שבי מתעוררת למשמע אותן מחמאות בעיתונים המקומיים.
הרעיון שהחברים יראו סרט ישראלי, ועוד כזה שמחטט בפצע כמו הטבח בסברה ושתילה, דווקא מרגש אותי. הסרט הרי יפגיש אותם עם כל כך הרבה קודים מהמטען הגנטי של הישראליות הצבא, ההומור והאשמה מהמטען הגנטי שלי. קוסטה היווני ואני השתעשענו פעם ברעיון לעשות ערב תרבות ים תיכונית עם סרטים מקומיים. חשבתי שהסרט הראשון שאתן להם לראות יהיה "מבצע סבתא", אבל הם נרדמו בשלב ההסברים על מה הוא המבנה הקיבוצי אז כבר ויתרתי על "גבעת חלפון אינה עונה".
שישי בערב בכניסה לקולנוע שליד בית הספר. מינה הצליחה להשיג כרטיסים ברגע האחרון להצגה אז היא פרשה מההקרנה המתוכננת. בן ונטלי מתקשרים. "אנחנו מאד רוצים לראות את הסרט אבל מפחדים שדעותינו הפרו פלסטיניות יגרמו לקוראים שלך לשנוא אותנו אז נחכה לשבוע הבא כדי להתחמק מהטור", הם רק שוכחים שהקוראים יכולים גם לשנוא סתם את מי שמבריז ברגע האחרון. אם כך, ארבעה כרטיסי סטודנטים שרה, ג'ס, אלכס ואני.
אנחנו רגילים ללכת להצגות ביחד ואחר כך לשבת ולנתח כל שנייה על הבמה במונחים של משחק ובימוי, כאילו מישהו ייקח לנו את התואר אם סתם נגיד שהתרגשנו או לא. בקולנוע, לעומת זאת, זה הביקור השני שלנו כגוש של סטודנטים למשחק, והסרט הקודם היה "רעם טרופי". איך לומר, קצת פחות מאתגר. אפילו שאני מנסה להסביר שרוב הסיכויים הם שהסרט יהרוס את התיאבון, אלכס קונה פופקורן ושתייה לכולם, ואנחנו נכנסים לאולם החשוך.
להקת כלבים מאוירים מגיחה אל תוך החשכה. עם שיניים חשופות וריר הם מתחילים לרדוף אחרי מטרה לא ידועה ברחובות תל אביב. יו, הנה שדרות רוטשילד! אני מזהה בשמחה לשנייה של חסד עד שהכלבים זורעים הרס בקפה השכונתי. כשאמרתי לחברים שהם יכירו אותי ואת המקום שאני באה ממנו יותר טוב אחרי הסרט אולי לא ידעתי כמה צדקתי.
האינסטינקט הראשוני שלי הוא לצפות בסרט דרך העיניים שלהם. מה עובר אליהם דרך הכתוביות? הם מבינים את הבדיחות? הם בכלל מזהים את שרון? אבל מהר מאד העברית שואבת אותי ואני אחרי פולמן והכלבים. "תירה" אומר פולמן הצעיר ביום הראשון למלחמה תוך כדי שהטנק שלו מתקדם על אוטומט. "על מי?" שואל אותו החבר שלו לטנק. "מאיפה לי, פשוט תירה". אז יורים.
ופתאום הסרט נגמר. אחרי שעה וחצי של דופק מהיר ואיטי לחילופין, המציאות פתאום נראית הרבה יותר מטושטשת מסרט מצויר. בהילוך איטי אנחנו קמים אחד אחד מהמושב ואלכס משאיר חבילת פופקורן חצי מלאה. בדרך החוצה ג'ס לא סגורה על למה בחרו לשבור קונבנציות בשניות האחרונות ושרה מבקשת הסברים קונקרטיים למפה הפוליטית בלבנון. ואני? אני בשדרות רוטשילד עם הכלבים.
