ג'יימס: תראו, תראו מי החליטה להופיע לחזרה!
אני: הי! סליחה שאיחרתי.
סטיב: לא נורא...
שני: זה לא מעצלות או משהו, פשוט הייתי בעבודה..
ג'יימס: אנחנו יודעים.
שני: ..והיה עומס מטורף של לקוחות בבית קפה אז לקח לי קצת זמן, אבל בשנייה שיכולתי עזבתי את הדלפק ורצתי לכאן.
סטיב: אנחנו יודעים.
אני: איך אתם יודעים?
ג'יימס: את עדיין לובשת את הסינר.
סטיב: ויש לך פירורים על השיער.
ג'יימס: וניחוח קל של טוסט טונה אם אני מזהה נכון.
סטיב: אוי, הטוסט טונה בבית קפה באמת טעים..
אני שונאת להיות מלצרית. ולא שנראה לי שהייתי מחבבת את המשרה גם ככה, אבל השילוב בין מלצרות ולימודים רק הופך את כל החוויה לעוד יותר בלתי נסבלת - כל יום אני נאלצת לזגזג בין משמרות מאולתרות בבית הקפה לבין השיעורים והחזרות.
ההתלהבות מהקולגה הממלצרת כבר עברה לחברים ועכשיו הם סתם מתעצבנים אם אני מאחרת לחזרות, ואילו הלקוחות בבית הקפה משום מה לא מעריכים כשהמלצרית שמגישה להם קינוח גם מגרגרת תרגילי פיתוח קול תוך כדי.
כשאני לא משננת שורות ובאמת מנסה לתקשר עם הלקוחות הטיפ שלי עוד יותר מתרחק ממני: האמא הצעירה שניסתה לנהל איתי את השיחה המסורתית על מזג האוויר האנגלי נענתה בהסברים מפורטים על כמה שאני מזיעה כאן מאחורי הדלפק עם התנורים ומכונת הקפה. לגבר המזוקן שביקש סרוויאט גיליתי שברית המועצות כבר התפרקה ובתמורה הוא גילה לי שבאנגלית יש יותר מדי מלים בשביל לתאר מפית. ואנשים שרוצים את הקפה שלהם חזק יותר/חלש יותר/לא איך שיצא לי ממטחנת הקפה בניסיון הראשון כבר למדו להתנצל לפני שהם מציינים את ההעדפה שלהם.
אמנם גם בתואר הראשון שילבתי לימודים ועבודה וזה לא שאני עובדת בפרך אבל כשדמיינתי את שנת לימודי המשחק החלומית שלי בלונדון חשבתי שזה יראה יותר כמו פרק ב"פליסיטי" מאשר "שמש".
מצד שני, לפחות עכשיו רגשות האשמה שלי מופנים לחברים, שנאלצים לספוג את האיחורים והעצבים שלי ולא כלפי אמא ואבא על שהם ממנים לי את הבירות שאני מזמינה כשאני יוצאת.
אז אני מתקשרת להורים כדי לספוג קצת רחמים ואמפתיה. "אולי תחפשי עבודה שתשמחי ממנה? את יודעת, משהו במשחק?" אמא שלי מפגינה שליטה בהלכות השואוביז בלונדון. "אפילו לא תפקיד גדול, אולי משהו בשורת המקהלה בתיאטרון הלאומי".
אני מנסה להסביר שעם כל הכבוד לאמונה שלהם בי, אני נמצאת בשלב שבו בסופה של שנת הלימודים, עם קצת מזל אני אולי אמצא איזה סוכן שוליים, שיסכים לשלוח אותי להצגת פרינג' שבה אופיע בחינם ואליה אזמין סוכן קצת פחות שולי שאולי ממנו, אחרי כמה חודשים, אוכל ללכת לאודישנים של איזה מחזמר כושל באוף-אוף ווסט אנד. בתור מחליפה.
"לא, לא מחזמר", אמא ממשיכה, "אני לא אוהבת מחזות זמר לך יתאים משהו עם יותר בשר. כמו הלן מירן, נגיד. אולי תנסי ליצור איתה קשר?" ככה זה - מצפה לטיפים, ומקבלת עצות.
