איאן: את חושבת שאת מוכנה ללקוח הראשון?
אני: מוכנה ומזומנה!
איאן: טוב, אז הגברת הזו שלך. היא לקוח קל תמיד רוצה תה.
אני: שלום, מה תרצי להזמין?
קשישונת: תה בבקשה, דארלינג.
אני: בבקשה.
קשישונת: אהה... דארלינג?
אני: כן?
קשישונת: הבאת לי תה בכוס.
אני: כן..?
קשישונת: הוא אמור להיות בקנקן, דיר.
אני: או, סליחה. בבקשה, הנה - תה בקנקן תה.
קשישונת: אקסקיוז מי....?
אני: כן...?
קשישונת: התה..
אני: נמצא בקנקן. הסוכר מימין.
קשישונת: והחלב?
אני: אני מתפטרת.
אז יש לי עבודה. גם בלי שכולם יגלגלו את המיתון על הלשון, וגם אם הלימודים משאירים די מעט זמן פנוי החיים בלונדון מצריכים תזרים מזומנים שוטף. ויזת הסטודנט מאפשרת לי לעבוד עשרים שעות בשבוע במהלך הלימודים. אבל איפה לעזאזל אני אעבוד? נראה שאת הכישורים שלי באלתור, תנועה וניתוח טקסט אני יכולה לנתב רק למקום אחד מלצרות. כן, אני אגשים את חלום המשחק עד הסוף ואכין קפוצ'ינו.
בית הקפה של איאן מקבל אותי בזרועות פתוחות. זהו מקום קטן וקרוב לבית הספר, שהיה לי עיר מקלט בשבועות הראשונים לשהותי בממלכה, כשנאלצתי להעביר שעות של המתנה בין סיור דירה אחד למשנהו.
עם פתיחת שנת הלימודים גיליתי לחבריי את הפנינה הנסתרת, בה מותר לסטודנטים עניים לשבת שעות על כוס קפה אחת, וחיש קל הפכנו את המקום לפיץ' פיט שלנו. מכיוון שאיאן גם מחבב את החבורה העליזה שנוחתת לו על הספות האדומות הוא מעלים עין מסנדביצ'ים שאנחנו מביאים מהבית.
במשמרת הראשונה שלי, איאן ואני עוברים משקה אחר משקה ואני מתרגלת הכנת קפה שהוא לא יירק לכיור. למה לעזאזל התחלתי לעבוד במקום שכל החברים שלי יושבים בו?! איזה פדיחות.
שעות הם יהיו פה ויסתכלו עלי כושלת בהקצפת חלב או הכנת טוסט. ובכלל, מילא הפדיחות, אבל אני מכירה את החברים שלי הם ישבו שעות ויצחקו ויעשו כיף בזמן שאני אאלץ להתעלם מהם במקצועיות מופגנת ולהעניק תשומת לב ליתר הלקוחות, נגיד אלה שגם מזמינים עוגה.
לורה ואנטוניה היו הראשונות להופיע. אחריהן סטיב, ג'יימס וקוסטה. וג'סיקה. כולם שמחים בקולגה שמעבר לדלפק בעיקר כי הם יכולים לעשות חיקויים שלי תוך כדי שאני עובדת. האמת היא שהם די מעודדים ואני מוצאת עוד ועוד תירוצים לעבור דרך השולחן שלהם. תור של לקוחות רעבים מתחיל להיווצר ואני נאנחת בנוסטלגיה לימים שבהם יכולתי להתרווח עם החברים על הספות ולהריץ צחוקים.
עוד קנקן תה יוצא לדרך ואיאן מסמן לי לגשת אליו. "שני, את חלק מהחבורה התיאטרונית, נכון?" לא נעים, הוא קלט את המבטים העורגים שלי. "כן, סליחה, אני אפסיק לדבר איתם בזמן העבודה". "לא לא! להיפך. למה את חושבת ששכרתי אותך? מעכשיו את מטפלת בעלוקות שלך". עלוקות? "לא סובל אותם. יושבים על הספות שלי ועושים רעש כל היום בתמורה לכוס קפה אחת לשלושה אנשים. עכשיו כשאת פה את מבדרת אותם, לא אני".
המומה מהגילוי שאיאן בעצם לא אוהב את הסטודנטים העניים, אני חוזרת לדלפק כדי למצוא שם את דייב מהכיתה. "שני? את ממלצרת כאן?!" הוא מסרב להתייחס לסינור שלי כאילו הוא אביזר אופנתי."חשבתי שאת כותבת טור בישראל!". אני מתחילה להסביר לו על שער הלירה שטרלינג מול השקל, אבל דייב נחוש להתלהב מהסטטוס החדש שלי. "וואו! אני מרגיש כאילו אני בא להצגה ומכיר מישהו מהקאסט! תגידי, זה אומר שעכשיו נוכל גם להביא אוכל ולחמם כאן במיקרו?"
