קטע מתוך "Toy China", סרטה של סאנה קורץ
בתור ילדה, לסאנה קורץ, סטודנטית לקולנוע מגרמניה, אסור היה לשחק עם סט כלי הפורצלן הקטנים שהיו בבית סבתה. הסבתא, סופי קורץ, סיפרה כי הכלים שייכים לילדה יהודיה קטנה שבשנות ה- 30 ברחה עם משפחתה ממנהיים, גרמניה, בשל הפחד מהנאצים.
באותן שנים, סבתא סופי נהגה למכור בשוק את הפירות והירקות שגידלה בחצר ביתה, בדרך זו זכתה להכיר את מרבית תושבי העיר, וכך גם שמעה מהמשפחה היהודית על הכוונה לברוח מגרמניה הנאצית.
כסף רב לא היה לאותם יהודים והם נאלצו למכור את כל רכושם. סבתא סופי החליטה לעזור ורכשה את הרהיטים והצעצועים, אותם קיוותה להחזיר להם ביום מן הימים.
השנים עברו, הסבתא נפטרה והמשפחה לא נמצאה. סאנה, בת ה-34, החליטה לעשות מעשה להגיע לישראל, למצוא את המשפחה ולהחזיר לה את הציוד ובמיוחד את כלי הפורצלן שכל כך היו יקרים לליבה כשהיתה קטנה.
לצערה של סאנה, היא לא ידעה דבר על המשפחה, אך היא לא ויתרה והגיעה ל"יד ושם" ולבית התפוצות בת"א, נפגשה עם אנשים ועברה על רשומות אינסופיות, אך נחלה הצלחה חלקית בלבד וכיום, עדיין לא נמצאו הבעלים היהודיים.
את המסע והחיפוש החליטה סאנה לתעד ולהפוך לסרט דוקומנטרי קצר הנקרא "Toy China, שהוא גם סרט הגמר שלה באוניברסיטה לטלוויזיה וקולנוע במינכן, בה היא לומדת.
כלי הפורצלן היהודיים
כשהייתה קטנה לא הרשו לה לשחק בכלים. סאנה קורץ
