אני: אני לא מצליחה להתרכז בלימודים.
גולדי: מה הבעיה?
אני: אנחנו צריכים להגיש עבודה ואני לא מסוגלת לכתוב.
גולדי: למה? קשה לך עם האנגלית?
אני: האנגלית זה כלום, קשה לי עם האוכל.
גולדי: מה זה קשור?
אני: אני לא מסוגלת לכתוב בלי עוגיות עבאדי.
אני מתגעגעת להרבה דברים בישראל, אבל בתקופה האחרונה אני מתגעגעת יותר מהכל למטבח שלי. אני מתגעגעת לריח של הקפה השחור על הבוקר, לטעם של חלה בשישי, למשקל של השקיות הכבדות בדרך חזרה משוק הכרמל ובין כל הקולינריה הזו, אני יודעת שזה קטנוני, אבל הייתי מצפה מהגלובליזציה להביא עמה גם חבילת עבאדי או שתיים עם מטוסי אל על.
זו לא רק אני. המטבח האנגלי סופג עלבונות כבר מאות בשנים. ובצדק. במשך החודשים שאני נמצאת פה, אמנם אכלתי טוב בכמה וכמה הזדמנויות, אבל לרוב רק בזכות האימפריאליזם האנגלי שהביא לאירופה גם כמה מתכונים ביחד עם כמה מומיות ורבע מהאימפריה ההודית. אין ספק, האנגלים יודעים לפרגן לאומות אחרות שיבשלו עבורם עם הדבר הזה שהם מכניסים לאוכל, נו, איך קוראים לו תבלינים.
גם התקציב שלי כסטודנטית ענייה משחק כאן תפקיד לא קטן. אני משוטטת בין המדפים בסופר ומתגעגעת לתקופה שבה אשכרה אכלתי ירקות בחמישה צבעים שונים בכל יום. בכלל, רוב הירקות שמופיעים באופן קבוע לאנגלים על הצלחת נמצאים בסקאלת צבעים עגומה משהו תפוחי אדמה, שעועית לבנה ואפונה. אח, אין כמו מנת רחמים עצמיים כתחליף לויטמינים, אני נאנחת בדרך לקופה ואוספת את המצרכים הקבועים ששותפי לדירה צורך לחם פרוס לטוסט, חמאה וגבינת צ'דר.
הייתי מתנשאת מעל הבחירות הקולינריות שלו, אבל לפני כמה ימים כשחזרתי הביתה שיכורה וגוועת ברעב הוא גילה לי את כל הטוב שגם יכול להיות בחשיבה הבריטית המצומצמת: צ'יפ באטי. שתי פרוסות עבות של לחם לבן וביניהן צ'יפס. כמה פשוט וחסר בושה: פחמימות עם פחמימות. מרוב הכרת תודה, בערב שלאחר מכן הבאתי לסלון את מה שנשאר מסליק עוגיות העבאדי שלי. למה לא, שייהנה גם הוא.
אני יודעת שאני סתם ממציאה מחדש את ההיסטוריה. גם בתואר הראשון בתל אביב הייתי מתעצלת ומכינה סנדביצ'ים מהירים בדרך ללימודים. ועדיין, כשכולנו יושבים עם הסנדביצ'ים העגומים שלנו בהפסקת הצהריים, הבית נראה לכולם מבטיח מתמיד. ניק, שעשה את המסלול ללונדון מארצות הברית של אמריקה, נזכר בהמבורגרים של הדיינר המקומי שלו בפלורידה ודמעות התרגשות זולגות מעיניו כאילו ברק אובמה שוב נבחר לנשיאות. אני ממלמלת בתמורה משהו על איך שבעצם לממרח לא קוראים האמס אלא חומוס (במקומות שגם יודעים לייצר אותו) וקונסטנטינוס היווני עורג לימים שבהם היה קונה גבינת פטה משובחת בקילו.
"אוי מסכנים, זה נורא כשאין את המעדנים המקומיים שהתרגלת אליהם!" ג'ס מצטרפת לדיון לא לה. "אני זוכרת כמה קשה היה לי כשהשתתפתי בחילופי סטודנטים לשנה בסן דייגו". כולנו מסתכלים על ג'ס בתמיהה. לא שהיינו בסן דייגו לאחרונה, אבל בטח אפשר למצוא שם טוסט, חמאה ותפוחי אדמה, לא?
"אתם לא מבינים, שבועות שהסתובבתי כמו סהרורית בסופרמרקטים! איך במדינה מתקדמת כל כך כמו ארצות הברית אין שימורים של שעועית אפויה?!"
