השעה: 10:07. המקום: צומת הכניסה לאוניברסיטה, או אם להיות יותר ספציפית, מכונית מספר 37 מתוך ה-51 שמחכות ברמזור. מצב הרוח: מדוכדך. מנסה לנבא מה תהיה תגובתו של המרצה כשאגיע לכיתה באיחור של 20 דקות. מחשבה אקראית: חבל שיש פה כל כך הרבה מכוניות ובהן אדם אחד במקום תפוסה של חמישה. לא יכולנו להתארגן ולחסוך 80 אחוז מהפקק הזה?
טרמפים, או "שיתוף נסיעות" בעגה המקצועית, הם מסוג הדברים שכולם יוצאים מהם מורווחים: הנהג, הנוסע וכדור הארץ. אז למה רובנו בכל זאת מתעלמים מהאופציה?
דווקא היום כולם החליטו להגיע ברכב הפרטי?
פחות פקקים - יותר אוויר
מבחינה אקולוגית, המעבר לשיתוף נסיעות הוא לא רק טוב, אלא הכרחי. "כשארבעה-חמישה אנשים נכנסים לאוטו מדובר למעשה בארבע מכוניות פחות כמות מאוד מכובדת של דלק וזיהום שנחסך", אומר גיל רובינשטיין, פעיל 'מגמה ירוקה' בתחום תחבורה ציבורית. "בגוש דן אי אפשר לנשום ואין איפה לחנות. מדי שנה מתים 1100 אנשים ממחלות שנגרמות מזיהום אוויר. ככל שיהיו פחות מכוניות נצטרך פחות תשתיות, שזה אומר יותר שטחים ירוקים. אם ניסע פחות במכוניות שלנו, יהיה פחות צורך בצמיגים חדשים למשל, ובכך אנחנו חוסכים בתרבות הצריכה, שככל שתקטן יהיה לנו עולם טוב יותר".
לצד שיגעון הדאגה לכדור, קיימת השערה שרק כשזה יהיה משתלם כלכלית, אנשים יעברו לאורח-חיים סביבתי יותר. הדר כהן, סטודנטית לביוטכנולוגיה, מעידה שחיסכון בכסף היא הסיבה שבגללה החלה לפרסם את פרטיה בלוח הטרמפים של האוניברסיטה. "אני מגיעה לאוניברסיטת בר-אילן מנתניה, וגובה עשרה שקלים מכל טרמפיסט. החלטתי לעשות את זה כדי לחסוך בעלויות הדלק והחניה באוניברסיטה".
נסיעה בטרמפ לאוניברסיטה היא כמו מונית ספיישל נסיעת אקספרס עד ליעד המבוקש, בלי עצירות ובלי עיכובים ביציאה. "טרמפ הוא בעיקר נוח", אומר אסף שגב, סטודנט למדעי המחשב ומנהל עסקים באוניברסיטה העברית, שגם הוא מציע לחבריו ללימודים טרמפ בלוח האוניברסיטאי.
"אני מגיע לירושלים מחיפה, ולשם כך אני צריך לקחת בין שלושה לארבעה אוטובוסים. התחבורה הציבורית לא טובה, בעיקר במוצ"ש, אז צריך לקחת מונית מהתחנה המרכזית", מוסיף שגב.
בסוף מישהו יעצור
הזדמנות למצוא אהבה
יתרון נוסף הוא האופי החברותי של הטרמפ. אנשים רבים מעונינים להסיע אחרים מבלי לגבות כסף, רק לשם הפגת השעמום שבנסיעה לבד. "לעומת ישיבה באוטובוס, בה כל הסטודנטים אמנם שוהים בצפיפות אך נמצאים איש באייפוד שלו, בטרמפ יש אפשרות לדבר", אומר רובינשטיין. "אפשר להכיר חברים חדשים, שותף לעסק, ומי יודע, אולי למצוא אהבה".לא מאמינים שאפשר למצוא אהבה בטרמפ מקרי? אז תתפלאו לשמוע שיש ברי מזל שזה אכן הצליח להם. מימי דהן לקחה טרמפ עם סטודנט ממכללת אריאל בה למדה, ותשעה חודשים לאחר מכן כבר היו השניים מתחת לחופה, וכיום הם אף חובקים בת.
"הייתי אמורה לעבוד בקייטרינג בירושלים באותו יום ומאוד מיהרתי", מספרת דהן. "למרות שזה ממש לא מתאים לי, עקפתי את כל מי שעמד לפני בתור, ואהוד, שנהג, שכח שיש לו טרמפיסטים קבועים והעלה אותי.
"שמעתי אותו מדבר בטלפון והוא נשמע מאוד נעים ונחמד, וחשבתי אולי לשדך אותו לחברה שלי. התפתחה בינינו שיחה נעימה ותוך כדי חשבתי לעצמי שאולי אוותר על השידוך ואשמור את האופציה לעצמי... כשירדתי מהטרמפ, ידעתי שיש לנו חברים משותפים שיוכלו לקשר בינינו, ואכן, לאחר ארבעה ימים אהוד יצר איתי קשר ומאז אנחנו ביחד".
מאז הטרמפ הם לא נפרדים. מימי, אהוד ומשאת דהן
אז למה לא?
אם לשיתוף הנסיעות יתרונות רבים כל כך, מדוע מרבית האנשים לא משתתפים בחגיגה? "אני בכלל לא ידעתי שזה קיים", אומרת קארין סקוורר, סטודנטית לסביבה באוניברסיטה העברית בירושלים, ובכך מסכמת את הבעיה הגדולה ביותר פער במידע. בעולם אידיאלי של שיתוף נסיעות, תהיה מערכת מידע שדרכה ניתן יהיה לדעת על טרמפים זמינים, אבל זה יקרה רק אחרי שתהיה תשתית טכנולוגיות טובה יותר ממה שיש היום ורק אם יהיה שיתוף פעולה מצד הנהגים והנוסעים.
כמובן שגם תמיד קיים חשש מסוים מפני נסיעה עם אדם זר, בין אם זה פחד מפגיעה על רקע לאומני ובין אם זה פחד מפני הטרדות מיניות.
"אני מסיעה בדרך-כלל בנות. אם זו מישהי שאני מכירה, אני מוכנה לצרף גבר", אומרת כהן. "זו לא בושה לומר 'אני לא מכירה אותך ואני חוששת'".
בניגוד לאנשים שמעונינים בטרמפ בגלל החברה שהוא מספק, יש רבים שמסיבה זו בדיוק נרתעים מהנסיעה המשותפת. "אנשים מעדיפים לנסוע בשקט מאשר עם אדם זר", אומרת סקוורר. "צריך למצוא נושאי שיחה, כי אם לא, נוצרת שתיקה מביכה".
ותמיד אפשר ללכת על אופנים
