אני: אני צריכה תחפושת!
גולדי: מה? כבר את עובדת על עוד סצינה?
אני: הרבה יותר מפחיד. האלווין.
גולדי: מה איתו?
אני: חוגגים פה את האלווין בסוף השבוע.
גולדי: זה לא חג אמריקאי?
אני: מה אכפת לי מהמבטא של החג! יש מסיבה ואני צריכה תחפושת!
בזמן שעם ישראל מתמודד עם הדיכאון שאחרי החגים, כאן בניכר העיתונים מלאים במתכונים למרק דלעת ועצות לתחפושות זולות בעידן המיתון. בהתאם למצב גם אני נערכת למסיבת ההאלווין שלי. בשמחה ובששון כל החבר'ה מוזמנים למסיבה אצל ג'ס בסוף השבוע וכרגיל, אין לי מה ללבוש.
הבעיה מתחילה בכך שאני גם ככה קשה בכל מה שנוגע לתחפושות אני לא מוכנה להשתמש בתחפושת מוכנה, בתחפושת שלוקח יותר מדי זמן להכין/ללבוש/לפשוט ובתחפושת שיש סיכוי שכולם כבר חשבו עליה בעצמם. בקיצור, אני מסוג האנשים שתמיד צריך לברר אם הם בכלל התחפשו השנה ואם כן למה בדיוק.
בהתחלה חשבתי שיהיה לי דווקא קל השנה אני יכולה פשוט למחזר תחפושות מישראל ואיש לא יידע. אלא שאז נתקלתי בבעיה קלה אני לא בישראל. השמלה הגותית השחורה שאיתה התחפשתי למוריטישה אדאמס לא איתי, כי מי אורז לחו"ל שמלה שהוא לובש רק פעם בשנה בפורים. המעיל הפרוותי שאיתו התחפשתי ללני קרביץ בתחילת שנות התשעים דווקא איתי אבל מאז שאני סטודנטית מוחצנת למשחק אני סתם לובשת אותו ביום יום. גם את השמלה היפנית עם השרוולים הארוכים הבאתי איתי, רק שבהעדר השותפה שלי קצת קשה להתחפש לתאומות אסיאתיות משנות השמונים.
אבל הבעיה האמיתית היא הקהל שצפוי במסיבה. הם סטודנטים חמודים מאנגליה! בטח כל הבנים יתחפשו לג'נטלמנים ויקטוריאניים והבנות לטינקרבל. אין ברירה ההומור שלי לא יעבוד כאן. ההכרה נוחתת עלי - למרות שאיפתי הכמוסה להתחפש השנה לבנה הבכור של בריטני ספירס, אני אאלץ לחרף את נפשי ופשוט ללכת בתחפושת הבנות הגנרית: שמלה קצרה וחמודה ומשושים.
סטיב פותח לי את הדלת, בלבוש הג'נטלמני הצפוי אבל בצירוף ניבים חדים וקילוחי דם. ערפד? ערפד. "רוצה אישונים?" הוא שואל ומגיש לי קערה עם ליצ'י ששוחה בוודקה.
אמאל'ה! שרה התחפשה לקורבן תאונת דרכים. כיאה למישהי שעברה קורס באיפור במה היא בחרה התנגשות חזיתית של אופניים בקיר וכולה מלאה בשריטות ושפשופים בדיוק מבהיל.
אני מתחילה לסרוק את החדר מבעד לקורי העכביש שנתלו מהתקרה. החיבוקים והנשיקות מכולם כוללים מין מבט מאוכזב מחוסר ההשקעה. נחש מפלסטיק שקשור לשיער של מנדי מפיל לי את המשושים הדבילים ומחזק את התחושה שהערכתי את המצב לא נכון.
אני פונה למטבח כדי למצוא משהו לשתות ומגלה שם לשמחתי את ג'סיקה בשמלה קצרה וטיפה איפור חיוור. תודה לאל, תמיד אפשר לסמוך על המארחת - אני לא היחידה שהתחפשה לכלום חמוד.
ג'ס מחייכת אליי ואני רואה שהחיוך שלה כולל כמה שיניים רקובות. "הפי האלווין!" היא צוהלת לעברי, נעצרת ושואלת בתמיהה "למה התחפשת?". אני מחייכת בהקלה "לאותה תחפושת חיננית כמוך!". "מה? גם את באת בתור אחד הילדים שהיו נעולים במרתף באוסטריה?!"
