שמי יפתח ואני לומד באוניברסיטת ריוקיו שנמצאת באוקינאווה, יפן. האמת שפה לא קוראים לי ככה. מהר מאוד הבנתי שהשם הזה לא עובד פה, ובחרתי להשתמש בשם השני שלי -רפאל, שיותר קל ליפנים לקלוט.
הלימודים מתקיימים תחת מלגת מחקר מטעם ממשלת יפן, מה שאומר שהלימודים הם לא לתואר, אלא למחקר בלבד, למרות שניתן להתקדם לתואר של ממש. המלגה היא לשנתיים - אם כי אפשר להאריך אותה - והמחקר שלי הוא לגבי היסטוריה קרובה של האי (אוקינאווה).
אז איך הגעתי הנה בעצם? את התואר הראשון סיימתי במחלקה ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטה העברית, שם התמקדתי בלימודי יפן. אחרי שהתעסקתי כל כך הרבה ביפן, רציתי גם לחוות את המקום, ולשפר את יכולת השימוש בשפה היפנית שלמדתי בתואר.
לאחר תהליך מיון ארוך ומייגע, הודיעו לי שזכיתי במלגה, ובאפריל האחרון עליתי על המטוס, והגעתי לאוקינאווה.
הימים הראשונים באוקינאווה כללו בעיקר התאקלמות ובירוקרטיה. הרבה בירוקרטיה. היפנים, כך נראה, ממש אוהבים למלא מסמכים. מה הבעיה למלא מסמכים? ובכן, הם ביפנית. בתור בוגר בהצטיינות של החוג ללימודי מזרח אסיה, חשבתי שהיפנית שלי סבירה למדי. מה רבה היתה אכזבתי כשגיליתי שהיא אפילו לא קרובה לנדרש. גם אחרי חצי שנה, אני לא יכול להגיד שאני שולט בשפה ברמה גבוהה במיוחד. אם חשבתם אחרת יפנית היא שפה קשה!
בכל אופן, חצי השנה הראשונה של הלימודים מתמקדת בעיקר בלימודי שפה, ופחות במחקר שלשמו באתי. הלימודים היו עם תלמידי חוץ אחרים, רובם אסיאתים גם הם קוריאנים, סינים, טאיוואנים, פיליפינים ואחרים. רוב המערביים האחרים פה מגיעים מצרפת יש הסדר חילופי סטודנטים בין האוניברסיטה פה לאוניברסיטה כלשהי בצרפת.
חוץ מזה, סטודנטים הם סטודנטים המעונות רועשים ומבולגנים, התלמידים נרדמים בשיעורים, ושמחים כשיש חופש.
הייתי רוצה לספר לכם איך החיים ביפן, אבל אני נמצא באוקינאווה, שמהווה אמנם חלק מיפן, אבל עד כמה שאני יודע, הלך הרוח פה מעט שונה מזה היפני. ההיסטוריה והתרבות של האי שונות, אם כי קשורות לאלה היפניות. האווירה פה מאוד רגועה והאנשים נחמדים.
דבר נוסף שאני מאוד אוהב באוקינאווה לעומת יפן עצמה היא המשפחתיות הנטייה ביפן כיום היא להתחתן מאוחר יחסית ולגדל ילד אחד. פה לעומת זאת, המשפחות יותר גדולות, והחום המשפחתי מורגש מאוד. הרבה צעירים בוחרים ללמוד ולעבוד באי, למרות שהיצע המשרות נמוך יותר מאשר ביפן עצמה, רק בשביל להישאר קרובים למשפחה.
כרגע, אני גר במעונות הזוגיים של האוניברסיטה עם אשתי וממש לאחרונה עברתי את מבחן הקבלה לתואר שני, אותו אני מקווה להשלים כאן ולאחר מכן לחזור לארץ. עם כל אהבתי למקום, אין כמו הבית. המרחק מהמשפחה והחברים הוא עצום, ולמרות שיש פה חברים, לפעמים מרגישים לבד.
למי שרוצה להתקבל למלגה הבאמת נדיבה הזו ממשלת יפן מחלקת שבע מלגות בשנה לאוניברסיטאות ברחבי המדינה. כל מה שצריך זה תואר ראשון כלשהו, והצעת מחקר מוצלחת. מעבר לזה יש תהליך מיון די ארוך, שכולל המון טפסים (כאמור, הם ממש אוהבים את העניין הזה), ראיונות ובדיקות רפואיות (!). בשביל לקבל עוד פרטים, יש ליצור קשר עם מחלקת תרבות של שגרירות יפן בישראל.
ואם באמת החלטתם ללכת על זה כדאי שתהיו מוכנים למרחק הפיזי אבל בעיקר למרחק התרבותי - מהאוכל ועד שפת הגוף. ההבנה של מה נימוסי ומה לא, ההומור השונה וההגדרה של המרחב האישי (באוטובוס, לעמוד בצפיפות זה בסדר, כל עוד לא התיישבת ליד מישהו...).
