בדצמבר 2006 אספתי את עצמי, עזבתי את כל מה שאהבתי והכרתי, ועברתי לארה"ב, לאוניברסיטת פן סטייט. (Pennsylvania State University) שם אני לומד, מתאמן ומתחרה כמו משוגע. בשביל התואר, בשביל הקבוצה ובשביל עצמי.
האפשרות ללמוד בקולג' באמריקה תמיד הייתה שם. מעין המשכיות טבעית אחרי הצבא. כמו שהיתה עבור המתעמלים יובל איילון, דני אקרמן, רועי מלכה ושחר טל.
בדיוק כמו בפוטבול, יש בארה"ב ליגה של קולג'ים גם להתעמלות
- NCAA, זה אמנם לא נחשב "ספורט מקצועני", כלומר כזה שמקבלים עבורו גם משכורת, אך עדיין הוא יוקרתי וזרים כמוני מתקבלים בברכה, והטובים שבהם גם מקבלים מלגה.
תהליך איתור הקולג', היה ארוך: פישפשתי, בדקתי, שלחתי ופטפטתי עם מאמנים מכל רחבי ארה"ב. הכנתי קליפ שמראה פחות או יותר מי אני ולמה אני מסוגל, שלחתי, וחיכיתי לתגובות. כמו כן, במקביל לצד הפיזי ההתעמלות. גם דאגתי לעמוד בסטנדרטים האקדמאיים.
אחרי שנים של מאמץ, זיעה, שבירת עצמות ושאיפת מגנזיום, קיבלתי תשובות חיוביות ממספר מוסדות בחרתי במוסד מוכר, בו רמת הלימודים גבוהה ושהעניק לי מלגה.
חודשיים אחרי שהשתחררתי מצה"ל, נזרקתי למים עמוקים. היישר לתחילת עונת התחרויות. היה לא קל, עדיין התמודדתי עם כתפיים כואבות מניתוחים שעברתי חצי שנה קודם וכמובן הלימודים בשפה זרה. אך גם גיליתי דברים חדשים. משהו שעד אז עוד לא כל כך חוויתי. הייתי חלק מקבוצה. כ- 18 מתעמלים, שכולם עובדים ביחד, חיים ביחד, תומכים אחד בשני. מלבדם היה צוות מאמנים מסור וראוי להערכה.
אמריקה, הכל גדול, הכל בהתלהבות- מוחאים כפיים על כל שטות. ואני, ישראלי מסוקס, לא תמיד מבין על מה ההילולה וההמולה. אבל מהתחרות הראשונה, הבנתי שמשהו פה קורה פה.. הטירוף הזה הוא בדיוק מה שהייתי צריך. אחרי שנים של מאבקים עם הממסד, פתאום קיבלתי כל כך הרבה תמיכה שכבר לא היה איפה להכיל. הדרך היחידה היתה להתפוצץ על המכשירים ולעשות כל מה שאפשר בשביל הקבוצה, המאמנים וכל האנשים שבאים לראות וליהנות. וב 2007 גם קצרנו את הפירות לקחנו אליפות.
עכשיו אני כאן, שנה שנייה, לומד להיות מהנדס. הלימודים וההתעמלות מהווים אתגר רציני: לעמוד בזמנים ולהישאר מפוקס עם כל הבלאגן מסביב, האינטנסיביות. בעונה עצמה אנחנו מתחרים כמעט כל סופ"ש, חלק מהתחרויות מתקיימות במקומות שונים, כך שאנו מטיילים ברחבי ארה"ב ומפסידים שיעורים, מבחנים והרבה זמן חשוב, הלימודים נעשים קשים מים ליום, וגם האימונים. ועדיין תמיד השאיפה לעוד אליפויות.
אבל מי אני שאתלונן, חיי קולג' מסביבי, וילדים אמריקאים משוגעים, מעליי ומתחתיי. בחצי השנה הראשונה הייתי "בשר טרי", חייתי במעונות והייתי בבלאגן. עכשיו אני כבר ילד גדול, עם בית משלי, אוכל משלי (כשיש לי זמן לבשל) וקצת יותר מסתדר.
כאמור, אני כאן כדי לנסות לעשות מכל זה בדיוק מה שזה, חוויה. ובדרך לעשות מעצמי גם מתעמל טיפה יותר טוב, כי אני, עוד רחוק מלוותר על החלום.
