אני: אז אתמול בשיעור...
אמא: רגע חומד, קבלי את אבא, אני מפעילה את המיקסר.
אני: טוב.
אבא: שלום! מה שלומך?
אני: הכל טוב. איך אצלכם?
אבא: הכנות לחג.
אני: תשמע, אתמול באמצע השיעור אני..
אבא: הלו?
אני: הלו?
אבא: שני, אני לא שומע כלום, אמא מפעילה את המיקסר.
החגים. העונה החמה של בישולי היתר, הדינמיקות המשפחתיות ורשימות סגירת שנה-פתיחת שנה. ושום דבר מזה לא מזיז ללונדון את קצה היום-יום. כאן החיים נמשכים במלוא המרץ כאילו לאף אחד אין ארוחת חג, ארוחת חג שני ובאמצע ארוחת שאריות כאן, זה פשוט עוד יום שני. אמנם יש איזו הקלה בהעדר שיחות ה"איפה אתם עושים את החג", אבל בזווית העין חסרה לי ג' יפית עם איזה דבש בהנחה בסופר.
עד שאני מתקשרת הביתה. שם (זאת אומרת - כאן) החגים זה הכל. בין טחינה של גפליטע לטחינה סתם, אמא מציעה לי לערוך ארוחת חג בעצמי לחברי לכיתה כדי שאלמד אותם כמה מנהגים. אני צוחקת. אבא מתחיל להכתיב לי את הברכות ואמא את המתכונים. מסתבר שתשרי זה חודש ללא חוש הומור.
לא נעים לי להודות שאני בעצמי לא סגורה מהו השלב שבו אוכלים תפוח בדבש והאם הרימון נכנס לארוחה לפני או אחרי שבני ישראל יוצאים ממצרים, ושבכלל, עוד מוקדם לי לפתוח בית חב"ד בלונדון, אז אני סתם מוותרת בנימוס על האופציה ומנסה לשנות נושא שיחה.
אבל אף אנקדוטה מהלימודים לא תטשטש את המסקנה שיש מצב ובו בערב חג אני יושבת לבד, בחושך, בגולה. בסופה של השיחה אני מבטיחה למצוא לעצמי שולחן לחג ולהוריד מהאינטרנט את הברכות ליתר ביטחון. המיקסר מופעל בשנית בבית משפחת סידר והשקט שב.
האמת היא שיש לי אופציות לערב החג אפילו שתיים! עדי ועדי, החברים מימי הראשונים בלונדון הציעו שאקפוץ אליהם לארוחת חג וגם דיוויד שפירו השותף מלמל משהו על אמא שלו שתשמח לארח.
ההתלבטות קשה: ערב נינוח וכיפי עם חברים במרחק שעה בטיוב או יומיים אינטנסיביים בגלזגו עם גב' שפירו שמנסה לחתן אותי לכל אחד משלושת בניה היהודיים, לא משנה מי. דקה וחצי בעיר, וכבר אני צריכה להתקשר ולהתנצל על העדרי מארוחת החג. תוך כדי שיחת הטלפון עם מאמא שפירו אני מנחמת את עצמי שאם אני כבר בשלב ה"לא נעים" בלונדון - אז זה לפחות אומר שהתאקלמתי.
עכשיו רק נשאר האתגר הסופי מתנה לחג. אין לי מושג מה המקבילה לוואזה מיותרת באנגליה, איפה החנות שתמכור לי אותה בתוספת נר ריחני, ואיך לעזאזל אני סוחבת את זה כל הדרך מצפון לונדון לדרומה. תודה לאל, עדי ועדי מתגלים בגדולתם ומבהירים שיש אך ורק מתנה אחת שהם רוצים שאופיע איתה פיתות מגולדרס גרין.
יומיים אחרי, אני פוסעת בחיוך רחב לעבר הרכבת התחתית. כולי רחוצה ונקייה, באמתחתי שלוש חבילות של פיתות ריחניות וכיאה למעמד גם פיתחתי רעב מפואר. בחוץ לונדון עדיין מתנהגת כאילו כלום. קצת מוזר, להיות היחידה שמתנהגת בערב יום שני כאילו ערב חג. לא נורא, לפחות המשמעות היא שיש תחבורה ציבורית.
אני מתיישבת בקרון ומשתדלת להתאפק ולא לאכול מאחת הפיתות. חמש דקות אל תוך הנסיעה ואנחנו נעצרים. בטון יבש הנהג מספר לנו שעקב תקלה טכנית נאלץ להמתין בין התחנות ושהעסק לא ייקח יותר מכמה דקות. הוא מקווה. קרון נוסעים דחוס של שעת העומס נאנח קולקטיבית ומתארגן לעמידה במקום. רק אני מחייכת. איזה מותק הלונדון הזאת, אפילו את הפקקים בדרך אל החג היא ארגנה עבורי.
