אדם בתוך עצמו

אני: תגידי, איך היית מתרגמת לאנגלית את המילה געגוע?
גולדי: של ברווז?
אני: לא, של בני אדם.
גולדי: אולי מיסינג?
אני: זה לא בדיוק...
גולדי: לונגינג?
אני: אולי....
גולדי: אני יודעת.
אני: ?
גולדי: GA'AGUA.
אני: אני שונאת את הומור המסנג'רים שלך.

אז קיבלנו שיעורי בית - ללמוד בעל פה טקסט שיש לו משמעות אישית עבורנו כדי לחלוק עם הכיתה. מסוג המטלות האלה שמבקשות מהבן אדם להיות מרגש, להוסיף איזו בדיחה קטנה אבל לא יותר מדי, לקצר בדברים אבל לא לחפף, לייצר מכנה משותף לכל המאזינים אבל לא להיות בנאלי ובעיקר – להראות כאילו הכל נעשה בנינוחות אין קץ. בקיצור, בין הספד לנאום חתונה.

מכיוון שהטקסט האנגלי היחיד בינתיים ששינה את חיי הוא מכתב הקבלה לבית ספר, פניתי לשפת הקודש - עברית. לא שההחלטה הזו הקלה על העניינים. מרגע שכל הקאנון העברי נפרש לנגד עיני הגוגל שלי השאלה בעצם הפכה להיות – איזה נתח מהתרבות העברית אני מכירה לחברי לכיתה? איזה חלק ממני? את תל אביב של נתן אלתרמן? איזה סכסוך ישראלי של חנוך לוין? את נפתלי והסיר? השעות מתקתקות, הלבנה חולצת שד ואני אפילו על עצמי לא ידעתי לספר כמו שצריך.

אולי אני בכלל צריכה ללכת על משהו ראשוני יותר. נגיד, ברכת ראש השנה. אחרי הכל, חוץ מיהודייה וחצי בכיתה שיכולות לספר איזו אנקדוטה מסאנדיי סקול, אף אחד כאן לא סגור על למה השנה שלי מתחילה בסוף ספטמבר.

בחורה עם ספרים

בין משבר זהות בחרוזים למשנהו אני מחליטה להשהות את החיפוש עד מחר, והולכת לישון עם נגן האמפי באוזניים. אלוהים, שללא ספק נמצא באופציית השאפל, בוחר לי את השיר שאביא לכיתה. לונדון, תגידי יפה שלום לשלום חנוך.

מאות השמעות חוזרות, אחרי שני לילות ללא שינה, והשיר שלי גם מתורגם לאנגלית. המאבק בין הוויתור על החרוזים לוויתור על רבדי משמעויות מרגיש כמו המאבק הכללי שהשנה הזו תהיה(ואולי אני בעצם מסכמת עוד לפני שהכל התחיל). בזמן שנותר גם הצלחתי ללמוד את הטקסט בעל פה מבלי להנהן עם הסנטר ארבע תיבות של גיטרה בין שורה לשורה.

בכיתה, כולם אוחזים בפיסת הנייר שלהם במין שילוב של חדווה וחרדה – לא בטוחים איך תתקבל את הפיסה האישית האישית שלהם. מהקראה להקראה החדר נהפך ליותר אינטימי והאנשים ליותר מוכרים (גם זו שבחרה להקריא קטע מיומנה של בריג'יט ג'ונס ונפסלה אוטומטית לשאר השנה). קונסטנטינוס היווני מחליט גם הוא שאולי כדאי לחלוק נכסי תרבות עם הכיתה. יופי, באמת, לא לכולנו יש את האודיסיאה במחסנית.

אני מריצה את התרגום פעם נוספת בראש ומחליטה סופית על לונגינג כגעגוע. הגיע תורי. אני מספרת קצת על שלום חנוך, שנסע ללונדון בשנות השבעים וכתב שם אלבום שלם בשם "אדם בתוך עצמו". שאיפה עמוקה ואני עומדת לקפוץ אל תוך הגרסה האנגלית, יבינו מה שיבינו. רגע לפני המורה מסתכל עלי ואומר: "את יודעת מה שני, נראה לי שסיפקת לנו מספיק רקע על השיר – אולי פשוט תקריאי לנו בעברית?"

כתיבה

עיר זרה - שלום חנוך

אדם בלילה בעיר זרה/ איך הבתים נראים לו?
צללים פושטים ולובשים צורה/ את מה הם מציירים לו?
איך הרחובות עוברים לו? / את מה הם מזכירים לו?

אדם בלילה בעיר זרה/ גם בדידותו אחרת
רגליו פוסעות בלי מטרה/ זהיר נוגעות בדרך
עלים שטים בזרם/ רכבת לא עוצרת

אדם בלילה בעיר זרה/ מה שם חייו אומרים לו?
נפשו קשורה ושפתו קשורה/ וכל געגועיו ברורים לו.
את מה הם מזכירים לו?

שלום חנוך