לגור במדינה זרה זו תמיד חוויה שונה ומאתגרת. כשאתה מגיע למדינה דוברת סינית בזמן שאוצר המילים שלך הוא כל כך מועט, וההיכרות היחידה שלך עם העולם הסיני היא מהטיול שעשית במדינה לפני חמש שנים, זה הופך למאתגר אפילו יותר. כן, אני יודע שאי אפשר לרכוש שליטה מלאה בשפה זרה רק בעזרת לימודים אקדמיים שמתקיימים בסביבה רחוקה ומנותקת לחלוטין, ועדיין, זה מייאש.
מיד שמגיעים ל"מרכז ללימודי מנדרינית" באוניברסיטה הנורמלית של טייוואן (זה באמת שם האוניברסיטה, אבל נהוג לקצר את שמה לשה-דה), צריך לעבור מבחן לקביעת רמת השפה.
לשמחתי, הרמה שהגעתי איתה מהארץ היא שוות ערך לשלושה סמסטרים בבית הספר. מצד שני, סטודנטים מתחילים יגיעו לרמה שלי תוך חצי שנה ואז יהיה לי קצת לא נעים לומר לאנשים פה "כן, למדתי סינית במשך שלוש שנים וכן, אני ואתם, שרק לפני חצי שנה כתבתם סימן סיני לראשונה בחייכם, באותה רמה". מצד שני, איך לומר, לא באתי לכאן בשביל למצוא חן בעיני חברי לכיתה.
מדינות די נידחות שולחות לא מעט נציגים ללימודים במדינה משיקולים פוליטיים ובתמורה מקבלות, בנוסף לסיוע כספי, מלגות נדיבות הן בגודלן והן בכמותן שמבטיחות שגם בני האיים הקריביים או תושבי מדינות אפריקאיות יזכו לטעום מנפלאותיה של הרפובליקה הסינית.
ניקח לדוגמא את כרמן, חברתי הפרגוואית לספסל הלימודים, שהגיעה לכאן בקיץ שעבר, בגיל שש עשרה וחצי. אביה של כרמן, קצין משטרה בתפקידו, נחשף לאפשרות לקבל מלגת לימודים בטייוואן. מאחר שמימון חמשת אחיה היה נטל כלכלי כבד על המשפחה, החליטו הוריה לשלוח אותה ללימודים של חמש שנים בטיוואן, שם היא תלמד שנה אחת סינית ולאחר מכן תתחיל את לימודי התואר הראשון שלה, שנמשכים בטייוואן ארבע שנים. וכרמן לא היחידה, סטודנטים רבים אחרים הגיעו לפי אותו סידור.
עם זאת, מרבית התלמידים במרכז הם אסיאתיים המגיעים בעיקר מיפן וקוריאה, ויחד עם המורים הטיוואנים יוצרים סביבת לימודים משעשעת למדי ומאוד שונה מזו שאנו רגילים לה.
