ג'ס: ידה ידה ידה ידה ידה....
סטיב: בלה בלה בלה בלה בלה!
אנטוניה: בלה בלה?
שרה: סטיגידיש!
אנטוניה: ברה די בלה ידה ידה
ג'ס: ידה ידה בלה...
כולם: סטיגידיש!!!
אני: דיש?
בואו נדבר על זה. אני לא מצליחה להשתלב בשיחות. הייתי מנסחת את זה ביתר תחכום או באיזו עדינות כלשהי, אבל נראה לי שהרהיטות ממני והלאה. אדם מתקבל ללימודים בחו"ל, אורז מזוודה, עובר למדינה חדשה, פורק מזוודה, ניגש לפרק החדש בחייו ונושם עמוק. עד שאני נושפת אני מגלה שהשיחה כבר נגמרה.
זה מוזר, כי חששתי שאולי יהיה קשה להבין אותי עם המבטא שלי, והנחתי שיהיה לי קשה לקלוט את כל מה שקורה בשיעורים, אפילו הכנתי את עצמי מראש שאצטרך לקרוא כל מחזה כמה פעמים רק כדי להיות בשורה אחת עם יתר הכיתה אבל שום דבר לא הכין אותי לכך שבאנגליה הסמול טוק מתנהל באנגלית.
לעומת השיעורים, שבהם אני מסוגלת למצוא איזה סדר בכאוס המורים נואמים יחסית לאט וברור כדי שנקלוט מה הם רוצים בהפסקה, חברי לכיתה פשוט רוצים לדבר. אז הם מדברים. מי לעזאזל קיבל לבית הספר הזה חבורה של אנשים עם דיקציה כל כך גרועה?! כמה מלים אפשר לדחוס להברה אחת? אחרי כמה משפטים אני מתחילה לבהות בחלל שלפני ולהנהן בחיוך במקומות הנכונים. שתיקה רועמת וגבות מורמות מבהירים לי שבסמול טוק האנגלי אפילו ההנהונים האוטומטיים ממוקמים בנקודות שונות.
נכון, זה לא הוגן מצדי להניח שישר אתפוס את עמדת המגיבה השנונה (אהמ, טרחנית) בשיחות סלון. ועדיין עד שאני מבינה מה נאמר, מתרגמת, חושבת על מענה, מנסחת ומתרגמת השיחה התקדמה לנושא חדש מלא במילות סלנג שטרם למדתי. לא קל ללמוד לקבל שלא רק שאולי לא אתפוס את הנישה שלי במעגל חברתי, אלא שאולי הנישה הזו בכלל לא קיימת כאן. זה שיעור קשה, אבל תודה לאל ההפסקה נגמרה.
כולנו נכנסים לאולם הראשי לסדרת הרצאות לתלמידי התואר השני. למרות, ואולי מכיוון, שבית הספר מעודד בכל דקה פנויה התערבבות בין המחלקות השונות אנחנו מתיישבים בגושים בהתאם למסלולי הלימוד.
ההרצאות מתחילות ואני מגלה שיש דברים שלא משתנים מלל אקדמי חסר תוחלת נשמע בדיוק אותו דבר בתל אביב ובלונדון. מרצה אחר מרצה הם מסבירים לנו שכעת, לאחר האינדקשן לשנה החשובה והמכרעת בחיינו, אנחנו צריכים לקבל את המצב הלימינלי שאנחנו בו, ובתקווה נצמיח מתוכו את השיח פרוסופופיאה תיאטרלית חדשה. תן לו בדיסקורס, אח שלו, אני איתך.
נינוחות ישנה מימי התואר הראשון בישראל מתחילה להציף אותי ואני מתרווחת בכסא. לצדי, אנטוניה כותבת בהיסטריה כל מילה שיוצאת למרצה מהפה. לרגע חשבתי לפלוט לעברה איזו הערה שנונה, אבל אני מוותרת ומתחילה סתם לשרבט בשולי המחברת. היא מסתכלת עלי, נאנחת ולוחשת: "איך את יכולה להיות כל כך רגועה? אני כל כך מקנאה בך שאת לא לחוצה. כל הלימינלי הזה זה פשוט ג'יבריש עבורי!"
