אחותי: וברחוב אוקספורד כבר ביקרת?
אני: טרם
אחותי: למה את מחכה? את בלונדון, H&M במרחק קולב ממך!
אני: אני יודעת, אבל..
אחותי: בלי אבל! איזה תירוץ יכול להיות לך לא לקנות בגדים שאין לאף אחד בארץ?
לאט לאט ובמקומות לא כל כך צפויים, מתחילה להכות בי ההכרה שאני לא תיירת בלונדון. שלשום זה הכה בי כשהבנתי שאני מעבירה את כרטיס הנסיעה בטיוב בתנועה האוטומטית שבה פעם הייתי מושיטה את הכרטיסייה לנהג בקו 5, ועכשיו אני מבינה שאיבדתי את התירוץ התיירותי לקניות חסרות תכלית ברחוב אוקספורד.
כשהייתי תיירת, אפילו שאף פעם לא הייתי חיית קניות מי יודע מה, תמיד כיבדתי את אקסיומת שופינג בחו"ל עדיף חולצה פושטית מ- H&M על פני גופיה יוקרתית מפוקס. למה? ניחשתם נכון כי את החולצה הפושטית אין לאף אחד בארץ (רק לחצי מהמטוס שלכם). מיטיבי לכת מוסיפים את השיקול ש"בשבוע הבא ממילא לא נהיה כאן ונתחרט" ורוכשים את אותה חולצה פושטית בצבע נוסף.
אבל עכשיו, אני מודה, פשוט הדרתי את רגלי מהרחוב. לא רק היעדרה של הסיבה הקוסמית מונע ממני, אלא גם ההבנה הפרקטית שכאן, בלונדון, כולן ממילא לובשות את החולצה הפושטית שהייתי קונה.
ואז הגיע הצידוק: בגדי תנועה שחורים, המדים של קלישאת הסטודנט למשחק. חוק הברזל של הופעה לשיעורים המעשיים בבית הספר דורש מאיתנו ללבוש בגדי תנועה בצבע שחור, לאמור אולי אתם עדיין לא שחקנים אמיתיים, אבל לפחות תזייפו את הלוק. הי, אולי בטקס הסיום יעניקו לנו חותלות. מכיוון שבלונדון התנהג כלונדונר אני מעבירה את רוב ימי בזיגזג בין שלושה זוגות טריינינג וארבע גופיות. ועדיין לא מצליחה להחליט מה ללבוש בבוקר.
תוך זמן קצר הבנתי שאם אני רוצה לעמוד בקצב כביסות הגיוני ועדיין להראות כאילו יצאתי מפרק ב'תהילה' הגיע הזמן לרכוש לעצמי מלתחה שחורה. אני פונה לרחוב אוקספורד, המכה והמכה של תרבות הקניות. אמא'לה. למעלה ממליון איש צועדים מדי יום ברחוב הזה, שמכיל את כל המרקס אנד ספסנסרים למיניהם, ורק פה אני יכולה לקבל התקף קלסטרופוביה דווקא בחוץ. תודה לאל שיש לי מטרה ברורה פריימרק, שוק הכרמל של שדרת הקניות.
במפגן יעילות אני עורמת גופיות, סווטשירטים ומכנסיים בכל גווני השחור. איזה תענוג לדעת בדיוק מה אני צריכה ולא לטרוח בכלל לשוטט בין המדפים. רבע שעה והייתי בחוץ. גל של סיפוק עצמי מהרכישה היעילה מוביל אותי לטעות הפטאלית אולי אלך לשוטט בעוד כמה חנויות. הרי פעם בשבוע יש לנו הרצאות אקדמיות בבית הספר, וכולם דופקים הופעה כאילו הם מגיעים לבסיס על אזרחי. אולי נרענן את הארון כולו. אחרי הכל, אני כבר כאן, לא?
הבגדים מהממים, המבחר מעלף והמחיר משתק. שקית השחורים שלי מכבידה עלי כשאני מבינה שטרם השלמתי את המעבר ללונדון לחלוטין אני עדיין מכפילה ב- 6 את המחיר של כל פריט. אני לא מצליחה להתאפק ומודדת כמה פריטים רק כדי לראות כמה שהם באמת מוצלחים. באסה. אני מחזירה את השמלה לקולב, ואז נוחת עוד שלב בהכרה שאני מקומית ולא תיירת - אני יכולה לחכות לסייל.
