אנטוניה: שאני, את מצטרפת אלינו לפאב?
אני: שני.
אנטוניה: אוי, סליחה. ובכן, שאני, אנחנו הולכים עכשיו לדרינק קצר, את באה?
אני: שני. שנייי.
אנטוניה: שייניייייי..
אני: לא. אהמ. שני. המשקל בסוף המילה. שני.
אנטוניה: שאני?
אני: שני.
אנטוניה: אז נתראה מחר?
שני. שני שני שני שני שני. כמה קשה זה כבר יכול להיות? לא שאני (כמו דני) לא שייני (כמו עופר עיני) ובטח שלא שאיני יעני זוהרת. אולי אני נשמעת קטנונית, אבל אם לונדון ואני לא נתגבר בקרוב על המחלוקת בנוגע לאיך מבטאים את השם שלי זו הולכת להיות שנה ארוכה מאד. במיוחד אם כל הימים יראו כמו היום הראשון ללימודים.
מסתבר שלא משנה אם זה עתה הגעת לקייצת של הנוער העובד, לקבוצת תמיכה של אלכוהוליסטים אנונימיים או לתואר שני בלימודי משחק היום הראשון תמיד מוקדש למשחקי שמות מייגעים. אז כולנו עומדים במעגל, קבוצה של 27 סטודנטים למשחק שעבדו קשה מאד כדי להגיע לאן שהם היום, ומחפשים שמות של חיות.
האנשים כאן יהפכו בחודשים הקרובים לחברים הכי טובים שלי או לאויבים הכי מרים שלי; חלקם קולגות שארכל עליהם; חלקם אולי יהיו כתף שאבכה עליה; הי, יכול להיות שאפילו אהבת חיי עומדת כאן איתי אבל כל מה שמטריד אותי עכשיו זה אם השם של מישהו מהם מתחיל ב- S עד שהמעגל יגיע אלי, כי אני לא מצליחה לחשוב על יותר מחיה אחת שמתחילה באות שלי (וכדי שכולנו נוכל להמשיך בנחת snail, snake, spider. עכשיו זו באמת לא חוכמה גדולה).
המשחק הראשון מוביל אותי לכמה מסקנות מיידיות: האחת, כולם כאן נחמדים. אנחנו כבר למעלה מחצי שעה ביחד באותו חדר וטרם אותרה הפוסטמה המיידית. המסקנה השנייה: לחצי מהבנות קוראים כאן או לורה או אנטוניה וכולן נראות כמו רורי גילמור. המסקנה השלישית: אף לא אחד מהם מצליח להגות את השם שלי כהלכתו.
איך שעברנו לשלב המתקדם של המשחק, ובו צריך לקרוא בשמו של מישהו אחר מהכיתה (אחרי הכל, תואר שני פה חברים), אני מקבלת צרורות של מבטים מהירים ומתנצלים מחברי החדשים לכיתה בזמן שהם בוחרים ללכת על בטוח וצועקים 'לורה'.
אני מחליטה לנסות לפתור את הסוגיה, ונותנת הרצאה קצרה על האופן שבו יש לבטא את השם שלי, כולל דוגמאות להבדלים בין משקל בתחילת השם (שרלוט) למשקל בסופו (שנטל). בקטגוריית 'כיצד נבטא את השם שני' לא נרשמה אף התקדמות, אבל לפחות נראה שפתרתי לשאר הכיתה את התהייה על הפוסטמה המיידית.
אחרי השיעור, מישהי מהכיתה ניגשת אלי ובצעד אמיץ שואלת שוב איך מבטאים את שמי. "אני מבינה את הבעיה שלך" היא מחייכת באמפתיה, "המון פעמים אנשים לא יודעים איך לבטא את השם שלי". אני מחליטה לגלות אומץ הדדי ומבררת איך מבטאים בדיוק את השם שלה. "מינה" היא עונה בחיוך. "אה, זה קל. מינה". "לא, מינה". "מינה". "מינה". "מיייינההה?" "מינה". "דארלינג, את באה לפאב?".
