הכל התחיל מפציעה חמורה בברך במסגרת נבחרת הנוער של הפועל תל אביב בכדורגל. התאונה הלא צפויה דחתה את הגיוס שלי בשנה ולא השאירה לי ברירה אלא לחפש עבודה. מאחר שהייתי פצוע ולימודים מעולם לא היו הצד החזק שלי, המשרה היחידה שמצאתי הייתה בחנות נעלי נשים בכיכר המדינה - באופן זמני זה נראה בלתי מזיק.
אין ספק, כל הימים בעבודה הזאת נראו כאילו מישהו שיכפל אותם. כל בוקר היינו מנקים את האבק מחלון הראווה והסטנדים ואז יושבים ומחכים, מחכים ומחכים. אחרי הכל, מעט מאוד אנשים יכולים לקנות בחנות שכל פריט בה עולה כמו משכורת חודשית של מתדלק.
את הלקוחות בחנות נעליים שכזו אפשר לסווג לשניים: נשים שמנות עם רגלים מיוזעות ונשים רזות עם רגלים מיוזעות. וזה כשמתעלמים מהאופציה להיתקל בשלל זני פטריות ויבלות שכל מיני נשים מגדלות באהבה בכפות הרגליים שלהן.
אחר כך גיליתי שגם את עולם הנעלים שלהן אפשר לחלק לאלפי דוגמאות וסוגים. אוי, הסוגים. יש סנדלים, כפכפי אצבע, נעלי בובה, מוקסינים, עקבים וגם עקבים דקים, כלומר סטילטו. זה לפני שנכנסנו לדקויות כמו פיפטואו וקאפטואו - שההבדל העיקרי ביניהם זה שהם ההיפך אחד מהשני, כל הסבר יותר מעמיק עושה לי כאב ראש.
עובדה מדהימה אחרת היא כמה נשים יכולות להיות מוקסמות משמות מעצבים ולנהל איתם מערכות יחסים רגשיות ומורכבות, לפחות כמו עם כוכבי רוק נערצים. שמות כמו ג'ימי צ'ו, אייזיק מזרחי, מארק ג'ייקובס, איב סאן לורן, פראדה ומיו מיו, מוציאים מהן תגובות נלהבות מדי, בלתי רצוניות ודי מפחידות לעיתים.
דבר מטריד נוסף שנחשפתי אליו הוא - הכפילות. אישה שמוצאת נעל שהיא אוהבת מסוגלת לקנות את אותה הנעל, אותה הדוגמא ואותה המידה בדיוק, במספר צבעים שונים, שיהיה. כך שאם אי פעם חשדתם שהיחס של נשים לנעליים שלהן מטורף - אתם בהחלט צודקים.
אבל עזבו אתכם מלקוחות מציקות ובקשות מגוחכות, האויב האמיתי של זבן נעלי הנשים, מתגנב בשקט ובלתי ניתן לעצירה - השעמום. הוואקום הזה של הכלום. השעות הארוכות בהן אתה כלוא בחנויות המפוארות, מוקף ברצועות עדינות, עקבים דקים, וחרטומים מחודדים, מביט החוצה אל הרחוב ותוהה איך לכל הרוחות התגלגלו הדברים, כך שמצאת את עצמך זבן בחנות לנעלי נשים?? אלוהים אדירים, מעכשיו רק חנויות של קרוקס!
