2400 לחלק ל-12, פחות 3% הנחה דרך "מקסימום תל אביב", סה"כ 194 ש"ח בחודש. זה סופי. גם אני מכרתי את נשמתי לשטן.
בטטה. בטטה קאוצ'. בטטית. קובבה. קובבונית. עצלנית כפייתית. אלו רק חלק מהכינויים שליוו אותי במהלך החיים והיו עדות להתרחקות המכוונת והמודעת שלי מכל פעילות ספורטיבית. בשום שלב לא התכוונתי להתנצל על כך והמשכתי לעלות לדירתי בקומה השנייה מתנשפת - אבל גאה. גם אנשים עם עודף מוטיבציה אף פעם לא עשו לי את זה, בעיקר אלו שלא מפסיקים לחייך בעודם נוטפים זיעה לאחר שלוש שעות אימון וממלמלים "איזה כיף, זה כל כך מנקה את הראש".
ואז הגיע הרגע. ימים ראשונים של קיץ. תל אביב. חוף הים. שבת אחה"צ. כוסיות על. קצת ערסים. אני. זוג מטקות. בקלילות אופיינית פתחתי את העונה בסשן מטקות קצר שהותיר אותי תוך דקות ספורות בלי נשימה ובלי יכולת להזיז ולו שריר אחד מגופי הדואב. חזרתי מקרטעת לכיסאות החוף, ואז זה התחיל לחלחל... אני, לי בראון, בת 28 מת"א, צריכה להתחיל להזיז את התחת. בלי גינונים. בלי התייפייפות והכי חשוב - בלי תירוצים.
כלל ראשון אצל חסרי מוטיבציה: "גייס חברים למשימה, הסיכוי שלך להצליח ירקיע שחקים". וכך התחלתי לשלוח לחברותיי הקרובות מיילים עם פרסומות לטיטולים לגיל המבוגר (ידוע שרפיסות מצטברת גוררת בריחת שתן לא עלינו). אם זה לא יעבוד, חשבתי, כלום לא יעבוד. זה לא עבד. לאחר חודש של ניסיונות לא הצלחתי לאתר בסביבתי הקרובה ולו גרם אחד של התעניינות. החלטתי לא לוותר ונרשמתי בכל זאת.
התגובות בסביבתי הקרובה לא איחרו לבוא. החל ממבט מרחם על הכסף שבוזבז לשווא וכלה בציטוטים מהעיתונות המשווים בין אימון בחדר כושר להתעמלות במחנה כפייה. מיותר לציין שפרגון לא היה שם. ידעתי שהם יודעים על מה הם מדברים אבל שמרתי על אופטימיות. מה עוד יכולתי לעשות?
זה לא היה קל, חדר הכושר באמת קצת מזכיר לי חדר עינויים. אבל לא הסכמתי בשום אופן לוותר. אפילו אם הדבר דורש שיחות מוטיבציה קדחניות עם עצמי לפני, במהלך ואחרי כל תרגיל. קרן אור הפציעה לחיי כשנעמה, חברה מהעבודה, חזרה מהרופא שהודיע לה חד משמעית שאו שהיא מתחילה להתאמן או שהיא תמות בגיל צעיר מעודף כולסטרול. יש אלוהים.
ברור שמהר מאוד גיליתי שהצטרפותה של נעמה לא באמת מפחיתה מהקושי לקום מהספה. אין מנוס, אמרתי לעצמי, חייבים למצוא פתרון יצירתי. וכך, בעודי ממשיכה לנהל מאבק רגשי ופיסי עם המשקולות, גיליתי שאולי יש גם דרך אחרת ואין באמת סיבה לייסורים. בצעדים מדודים ועם גילויי שמחה לא מבוטלים עברתי מתוכנית א' "המאבק" לתוכנית ב' "התוכנית הגמישה לאשה".
במסגרת התוכנית הייחודית שיצרתי (ד"ש לאיליה), זונחים את מכשירי העינוי לטובת פעמיים בשבוע שיעור פילאטיס וחצי שעה על ההליכון (אותם חייבים לתזמן בדיוק לפי לוח המשדרים בטלוויזיה). תאמינו לי, מסגרת יותר קשובה ותומכת מזו לא תמצאו.
ואכן, היכולת שלי להמציא תוכניות אימונים הוכיחה את עצמה. כמו שעון, פעמיים בשבוע אני נפגשת עם חברותיי החדשות (ממוצע גילאים 40+), "אוספת בטן, מרימה פופיק ויורדת חוליה אחר חוליה" ומקנחת את האירוע עם פרק חדש של "גיבורים". מה עוד אפשר לבקש? אהה, כמובן, להתקשר אחרי האימון לחברה או שתיים ולציין כבדרך אגב שבדיוק חזרתי מהאימון ו"אח, כמה כיף היה, זה כל כך מנקה את הראש".
