מאז ומעולם, חלומו של כל סטודנט מתחיל לקולנוע היה למצוא עבודה ב"תעשייה". לשם כך, יעשו הקולנוענים הצעירים הכל - ישמשו כנערות מים, יסחבו תפאורות, יגלגלו כבלים, בקיצור - כל מה שצריך כדי להרגיש חלק בלתי נפרד מעסקי השעשועים, כך שבסופו של דבר הבמאי המהולל ישים לב לכשרון הצעיר והפנומנלי שמתרוצץ לנגד עיניו ושרק מחכה להתגלות.
במקרה שלי, הכל התחיל ביום שבו הכספומט המרושע פלט את הכרטיס המגנטי בהפגנת בוז מבלי לספק את התמורה המבוקשת. מסתבר שמסגרת אשראי זה לא דבר גמיש וסלחני. מי היה מנחש.
מכיוון שגם למלגה על שם אמא ואבא יש גבול, הגעתי בצער למסקנה העגומה שאין מנוס - אני חייבת לאתר לעצמי גם אחת כזאת. נו, עבודה.
אז התחלתי לחשוב במה אוכל לעבוד. תודות לידיים השמאליות שלי מלצרות ירדה מהפרק, עם זאת, להקליד שטויות במחשב אני יודעת לא רע. לכן נעניתי להצעה המפתה לשמש כמתמללת טקסטים עבור סדרה חדשה העוסקת בצבא, ושצפויה להיות משודרת באחד הערוצים המסחריים.
גם עבודה מהבית, גם בתעשיית הטלוויזיה המסחרית וגם לא כרוך בשאלה "אתה רוצה להגדיל את זה בשקל תשעים?" . ואוו, שיחקתי אותה! שלא לדבר על החלק הטוב ביותר - אם זה יהיה נורא מעייף, תמיד אוכל לייפות את המציאות ולהשוויץ בפני חברי שאני "פשוט עובדת עכשיו על סדרה לטלוויזיה וזה ממש הורג אותי". ולחשוב שעוד משלמים לי על כל התענוג הזה.
אבל מושלם, כמה מפתיע, קיים רק באגדות הוליוודיות. בפועל, התעשייה הדוקומנטרית יכולה ללמד את המשטר הסיני כמה שיטות עינוי מתקדמות ביותר. נניח, קלדנות. צפייה בשעות על גבי שעות של חומר מצולם ותמלולו, זו בהחלט לא הדרך האטרקטיבית והקלילה ביותר להרוויח את לחמך.
מרואיינים, כך גיליתי, נוטים לדבר בלחש, או לגמגם. לזה אפשר להוסיף שלהקליד מילים בקצב דיבור ("בטח, אני מקלידה נורא מהר") זה סוג של מרתון אולימפי מתוחכם, בו אני רודפת גם אחרי המילים וגם אחרי השעון, בדרך להספיק את הכל בזמן. אחרי הכל, יש עורך שממתין לזרוק את כל החומר הזה על רצפת חדר העריכה, ואסור לתת לו לחכות.
והיתרונות? אינם. בתקופה הקצרה שהייתי ב"תעשייה" גיליתי שגם כשמתאבדים למען יצירה טלוויזיונית חשובה, אין מי שיעריך את המאמץ. עבודה מהבית? בואו נודה על האמת, הנוחות היא בעיקר בעצם היכולת לדחות את העבודה שוב ושוב ולבסוף לטבוע במרתוני אימים בדרך אל הדד ליין הרצחני.
גם תקוותיי ליוקרה נגוזו - אין באמת למי להשוויץ בעייפות וללהג בנונשלנטיות על עבודה מסתורית בטלוויזיה, כולם פשוט חושבים שגם את עושה סמים בחוג הזה. עם זאת, קשריי החדשים עם מפיקת הטלוויזיה אכן קידמו אותי פלאים - השגתי עבודה בסרט נוסף. בדיוק חיפשו מתמללת.
אחרי חודשים של עבודה, עיניים טרוטות, כאבי ראש בלתי פוסקים וחלומות זוועה על אנשי צבא שמדברים יותר מדי, ובשגיאות, באתי על שכרי - הקרדיט "נעמה ספיר" חלף על פני הצופים וודאי השאיר עליהם רושם רציני - או אם לצטט את אבי היקר - "ראיתי אותך בטלוויזיה!".
יש לכם רעיונות, הצעות או הערות? כתבו לנו - editor@yoram.co.il
