יש כמה דברים שחייבים לנסות בחיים ויש כמה דברים שמנסים אותך בעל כורחך - מלצרות, למשל. מודה, גם אני נפלתי קורבן לעבודה הזמנית הכי פופולרית בישראל.
הכל התחיל מהרצון הבסיסי לכלכל את עצמי אחרי הצבא. לא כל כך ידעתי מה אני רוצה לעשות עם שארית חיי, אבל ידעתי שבינתיים אני רוצה שיהיה לי קצת כסף, אז אצתי רצתי לקניון הקרוב למקום מגוריי וביקשתי להתקבל לעבוד כמלצרית - BIG MISTAKE!!!
מאחר שהייתי מלצרית חסרת ניסיון החליטו שאתחיל קודם כל באזור שכמעט ולא מגיעים אליו לקוחות, שיהיה יותר בטוח. ואכן, מעטים באו לשבת בחלק בו הייתי מופקדת. מי שכן הגיע היו זקנים שישבו שעתיים וחצי על כוס תה שהכינו מתיון שהובא מהבית. טיפ על מים רותחים מסתכם בכמה אגורות בודדות, כך שעשירה גדולה לא יצאתי מהם.
אחרי שבעה ימים שודרגתי והועברתי לחלק הצדדי של בית הקפה. שם לא היו זקנים, אלא גרוע מכך - ילדודס שבאו לקניון כדי להפיג את שיעמום החופש הגדול. חופש גדול, אמרתי? כן, חופש גדול, על כל המשתמע מכך - המוני ילדים יושבים בחבורות גדולות, מזמינים קולה ועושים בעיקר רעש וניסויים עם מלח סוכר ושתייה מוגזת. והטיפ...? הטיפ עדיין קטן.
בהמשך כבר ממש קודמתי וזכיתי להיות בחלק המרכזי של בית הקפה, שם פגשתי שולחנות עמוסים באנשים, אוכל, עוגות ומשקאות, התרוצצתי בין האנשים, פיניתי, ניקיתי ובעיקר שמרתי על חיוך גדול גם כשדרשו ממני להחזיר את האוכל למטבח בגלל עגבנייה. ואז זה גם הגיע טיפים שהסתכמו לסכום נאה.
חודש שלם עמדתי במשימה. כל בוקר מלצרתי וכל ערב יצאתי לבלות. היה כיף גדול עד שגם העייפות התחילה להצטבר ולתת את אותותיה. פתאום מצאתי את עצמי מביאה חשבון קטן מדי לשולחן גדול מדי (ונאלצת לשלם את ההפרש), שופכת בטעות קפה על אנשים (וסופגת צעקות), מפילה מגשים עמוסי צלחות וכוסות (ועומדת חסרת אונים מול השברים, מתלבטת אם לבכות עכשיו או להתאפק) ובאופן כללי - לא ממש מתפקדת.
פתאום גם התחילו לי הכאבים ברגליים והציק לי נורא הגב, שניסה לרמוז שזה לא יילך. אחרי חודשיים, החלטתי שמספיק ודי. שילמתי על כל הנזקים שעשיתי, החזרתי את הסינר ואמרתי יפה תודה וביי. אני חוזרת לבייביסיטר.
יש לכם רעיונות, הצעות או הערות? כתבו לנו - editor@yoram.co.il
