אמא: ...ואיך בעל הבית נשמע?
אני: לא יודעת, לא פגשתי אותו זה דרך סוכנות תיווך.
אבא: רגע, רגע, ממתי את נעזרת בסוכנות תיווך?
אני: אני לא, זה בעל הבית.
אחותי: אבל את משלמת להם עמלה?
אני: כן.
גיסי: תסרבי לשלם להם!
אני: לא, זה לא כל כך פשוט..
אבא: מי השותף?
אני: אחד, דיוויד שפירו.
אמא: יהודי?
אני: מה?! כן..
אחותי: פנוי?
אני: מכוער.
גיסי: תתישי אותם!
אני מותשת. אחרי כמה שבועות מייאשים ומדכאים של חיפושי דירה, אני חושבת שאולי, אם ירצה השם, השותף, בעל הבית וסוכנות התיווך מצאתי דירה. אני רצה לספר את הבשורה ונוחתת על ארוחת ערב משפחתית. כמה שאני אוהבת שיחות טלפון על רמקול. כמו כל עצה בשלט רחוק, אני מתעצבנת בעיקר כי הם צודקים. הרי ברור שצריך לנהל משא ומתן, לבדוק את החוזה בשבע עיניים ולא להראות נלהבים מדי, אבל יא-אללה, כמה שבא לי כבר לעבור.
בשלב הזה כבר הייתי אמורה לגרום לכולם לקנא עם סיפורים על כל ההצגות שראיתי, האנשים המגניבים שפגשתי והמסיבות הפרועות שחגגתי בהן. במקום זה, כל מה שאני רואה אלו אתרי אינטרנט של חיפושי דירות. אפילו הפסקתי לקנות "טיים אאוט" כדי שלא יכאב לי הלב כשאדע מה אני מפסידה, וכבר התחלתי לדאוג, שכמו עם בחורים, אולי הייתי שחצנית או בררנית מדי ופספסתי את הדירה בשבילי ועכשיו אבלה את שארית חיי הלונדונים על ספסל, לבד, מתכסה בעותקים ישנים של "טיים אאוט". ואז מצאתי את המודעה של דיוויד שפירו.
מבין ערפילי הייאוש הבחנתי במודעה חדשה, שמספרת על דירה בווסט האמפסטד עם שותף, סלון וטלוויזיה. המיקום אידיאלי מבחינת המרחק ללימודים והשכונה מכילה שילוב מנצח של רחובות שקטים לחיות בהם ואפשרויות יציאה ובילוי. חברים מישראל הגדירו אותה כ"רעננה של לונדון", אבל אני מחבבת אותה. התקשרתי. דיוויד נשמע קצת לחוץ להוסיף עוד שם לרשימת הצופים בדירה, אבל מסכים לשלב אותי ברצועת אחר הצהריים.
יש לי כמה שעות להרוג ומכיוון שעוד לא קראתי אף מחזה של שייקספיר שמתחיל בשם "הנרי", אני לוקחת ספר ועושה את דרכי לעבר התמזה. אני מתיישבת על ספסל, בוהה באנשים החולפים והשבים, בגשרים העצומים - בלונדון הזאת, שכל כך מהר התחלתי לקחת אותה כמובן מאליה. באמת שיפה פה. מקסימום, אם לא יילך עם הדירה, כבר מצאתי ספסל עם נוף טוב.
דיוויד, הגרסה הסקוטית של וודי אלן, פותח את הדלת ונראה קצת מוטרד ממני, מעצמו ומטקס הסיור המתבקש. אנחנו משוחחים קצת על ישראל, בה ביקר בטיול הבר-מצווה שלו, ואני מרגישה את דפוסי הבררנות מתחילים להתעורר, אלא שאז הוא מסיט את הוילון של חדר השינה וחושף את הנוף. "אה, כן, יש לנו גינה" הוא מגמגם ומצביע על מה שבקנה מידה ישראלי היה מוגדר כמיני פארק-לאומי. "היא משותפת לקבוצת הבתים פה, ורק לנו. את תקבלי את המפתח אליה בצרור של השותף שעוזב". הוא משאיר אותי להתלבט בחדר והולך לפתוח את הדלת לשותפה הפוטנציאלית הבאה.
אני מנסה להעמיד פנים שאני שוקלת בכובד ראש את כל האופציות, אבל לא מצליחה לעבוד אפילו על המשקוף בדלת. מבט אחד מעבר לחלון ואני יודעת שזו הדירה בשבילי. שום לבטים, שום התמקחויות צריך להבהיר כוונות. אני יוצאת מהחדר, דופקת חיוך מאוזן לאוזן ומכריזה "אשמח לקחת את החדר", וכדי לוודא שהעסקה סגורה מוסיפה גם "שבוע טוב". הבחורה היפנית שרק נכנסה מבינה שהפסידה בקרב עוד לפני שהתחיל.
אני מרחפת לי לעבר תחנת הטיוב ומבינה שבסיכומו של יום, שוטטתי על גדות התמזה, קראתי קצת שייקספיר ומצאתי דירה חמודה עם גינה פרטית מהממת. נראה לי שאפשר לקנא טיפה, לא? אני יודעת, אתקשר לספר להורים!
