זר: הלו?
אני: שלום, קוראים לי שני, אני מתקשרת בנוגע למודעה..?
זר: אה, כן..
אני: זה עדיין רלוונטי?
זר: אה, לא.
שבועיים לתוך חיי בלונדון, דמיינתי את עצמי כבר תולה פוסטרים על קירות חדרי החדש, אופה פשטידות לשכני הטריים וצועדת עם כל כתבי שייקספיר לפארק השכונתי. ובכן, לא. עם יום הלימודים הראשון כדדליין מאיים שהולך ומתקרב, אני עדיין ישנה על מזרן בסלון לא לי ומחפשת בהיסטריה חדר שינה ברחבי העיר.
הסיוט של מציאת דירה בלונדון דומה לסיוט התל אביבי הידוע לשמצה, רק שכאן אין לי אפילו מושג איפה בעל הבית ידפוק אותי. נקודת המוצא היא Gumtree.com - ה"הומלס" של מחפשי הדירות הלונדונרים. אחרי ענייני הכסף, הגודל של לונדון מכתיב בעצם רק שיקול אחד בחיפוש אחר דירה הנסיעה. כמה שפחות זמן עם כמה שפחות החלפות קווים בטיוב.
לאחר שמיקמתי את בית הספר במרכז היקום, והבנתי שעל מרחק הליכה אין ממש מה לדבר בתקציב שלי, התחלתי לבחון שכונות לפי תחנות על הג'ובילי ליין.
עם כל הכבוד לידע שלי על לונדון, כשאני אומרת לבחון שכונות, אני בעיקר מתכוונת לאם אני אוהבת את הצליל של שם השכונה. לא עוד ימי תל אביב של דעה מנומקת על איזה קצה של טשרניחובסקי ראוי למגורים או סנוביזם כלפי אנשים שגרים מעבר לנמיר ומעיזים לקרוא לעצמם תל אביביים; יותר - ווסט האמפסטד, אני אוהבת שכונות עם שתי מלים בשם. באופן משמח זו אכן מתגלה כשכונה מלבבת עם בתי קפה קטנים ומגניבים, רחובות שקטים לצד רחוב ראשי סואן ובעיקר שש דקות בטיוב. אלוהים, תן לי דירה בווסט האמפסטד.
אלוהים, אני מבינה שאתה עסוק. כל ערב אני שולחת מיילים לאסופת דירות ומשקיעה הרבה יותר מדי מחשבה בניסיון להתאים את עצמי לשותפים הפוטנציאלים האם הם מהסוג שאוהב סמיילי במייל? האם להדגיש את היותי סטודנטית וכך להצטייר כצעירה ומגניבה או שמא להדגיש את העובדה שמדובר בתואר שני כדי להראות יציבה ומסודרת? האם אני בכלל רוצה להיות שותפה של הזרים האלה? כן, רק תנו לי לפרוק כבר את המזוודות שלי. כרגיל, בביקור עצמו, מתגלה שאין קשר בין תיאור הדירה במודעה לפרויקט החפציבה הקיים, ושהדיירים מזכירים סצנת פתיחה בסרט אימה.
ככל שהימים חולפים אני מבינה שצריך להתגמש עוד יותר. אני מתעלמת מהסטיגמה ומסיפורי הזוועה ופונה לעבר הגטו היהודי-ישראלי - גולדרס גרין.
ישנם שני סוגי ישראלים בלונדון: אלה שמתכחשים לעובדה שבאו מישראל ושונאים את גולדרס גרין, ואלה שמתכחשים לעובדה שהם בלונדון ושונאים לצאת מהשכונה, שאמורה לספק את כל צרכי הישראלי. אני, שמעולם לא ביקרתי שם, טרם נשבעתי אמונים לאחד מהצדדים, ובירור קצר מראה שיש אוטובוס ישיר מהשכונה לבית הספר, אז אני מוצאת דירה וקובעת פגישה.
הדירה בגולדרס גרין דווקא חמודה. החדר קצת צפוף והמחיר קצת גבוה, אבל יש חצר וסלון מרווח ושני שותפים ידידותיים: טזמין, אשת הייטק מוסלמית מדרום אפריקה ובראד, שוטר אנגלי ביחידת למלחמה בשוד. אנחנו יושבים בסלון ומבינים שביחד עם הסטודנטית היהודייה למשחק אנחנו בעצם התחלה של בדיחה. האווירה מתרככת, והפגישה הופכת ליותר שיחה נינוחה מחקירה צולבת. גולדרס גרין נראית פחות ופחות גרועה. בעצם, מה אכפת לי להיות קרובה לפיתות איכותיות?
בסיום הפגישה עם בראד וטזמין אנחנו מבטיחים לדבר בימים הקרובים, אחרי שהם יבחנו עוד מועמדים ואני אבחן עוד דירות, אבל לכולנו ברור שכנראה הולכים על זה. אני מחליטה לשוטט קצת, אולי למצוא על הדרך את הפארק השכונתי.
איזו טעות. שלטי ניאון של חנויות עם שמות בעברית רק באותיות אנגליות בתור משחק מלים; קבוצת גברים חרדים שולחת בי מבט נוזף על הלבוש הלא חסוד שלי; פוסטרים להופעות אקסקלוסיביות של זמרים ישראלים שתהילתם עברה ובאים לעשות קופה בלונדון; הורים צועקים על ילדיהם שיחליטו כבר אם הם רוצים שווארמה או גלידה, ואני בינתיים מגיעה להחלטה עם עצמי. עם כל אהבת ישראל והנואשות הכללית בפתח תקווה אני לא אגור.
