עדי: בוקר טוב.
אני: בוקר, רק רציתי להגיד שוב תודה..
עדי: זה בסדר.
אני: אני יודעת, פשוט השתלטתי לכם ככה על הסלון...
עדי: זה באמת, באמת בסדר.
אני: ועדיין, תודה!
עדי: זה בסדר.
אז נחתי בלונדון בשלום עם שתי מזוודות ענק וכמה שבועות להתאקלם לפני שהלימודים מתחילים. כבר יותר משבוע שאני ישנה בסלון של עדי ועדי, זוג ישראלים שגר בלונדון מזה כשנתיים.
אחת המשימות היותר נוראיות לקראת הנסיעה היתה ארגון פתרון לינה לימים הראשונים בעיר עד שאמצא דירה. מצד אחד, הרצון לחסוך את ההון שאצטרך להוציא על מלון. מצד שני האם אני באמת עד כדי כך ישראלית שאדחף לסלונים של ישראלים אחרים בלונדון? מסתבר שכן.
בדיפלומטיות מוטלת בספק מצאתי את עצמי מחדשת כל מיני קשרי עבר עם חברים שעברו ללונדון וזורקת רמזים באוויר על חדרי שינה לאורחים. כשזה לא עבד עברתי לחברים של חברים והטחתי מסרים סמויים במיילים על איך שאני ידועה כמוצאת דירות מהירה. כשגם זה לא עבד מצאתי את עצמי מתחילה שיחות עם אנשים ברחוב בשאלה אם הם מכירים מישהו שגר בלונדון והאם אני יכולה לישון שם בימים הראשונים. ולא, לא, אני לא לחוצה, מה פתאום.
עדי ועדי, שכנים לשעבר של אחותי שמעולם לא פגשתי, לא נזקקו לרמזים. ישר שאלו אם אני זקוקה למקום לינה עד שאני מתארגנת. אחווה ונדיבות של מתאקלמים לשעבר, שאני מבטיחה לעצמי להשיב ביום מן הימים לקארמה של היקום.
וכך, בכל בוקר אני מזיזה את המזרן המתנפח לעבר הקיר, פותחת את המחשב, בוהה במאגר הדירות של לונדון, נכנסת לדיכאון ויוצאת לסבבי דירות ברחבי העיר עד הערב.
עדי: את יכולה להעביר לי את השלט?
אני: הנה.
עדי: תודה.
אני: לא, לא, תודה לכם! על הכל! אתם כל כך נדיבים ו...
עדי: זה בסדר.
אני: ועדיין, תודה!
אחת התחושות הכי מעיקות זו הכרת תודה שאי אפשר להשיב כגמולה, אז כדי להוסיף חטא על מזרן מתנפח, הצלחתי להפוך את עדי ועדי לאסירי התודה שלי. כמו חניכה פדנטית בצופים אני מתעקשת לעזור במקומות הכי מיותרים ולשטוף כלים אפילו שהם כבר הונחו במדיח, שואלת שאלות את נטע הילדה שלהם למרות שהיא עוד לא למדה לדבר ולוקחת את טיטוס הכלבה לטיולים ארוכים אף על פי שהיא באמת עייפה ורק רוצה לנמנם.
האמת, אני ממש נהנית להסתובב עם טיטוס. עם כל הכבוד לשקיות מהסופר, מזרני יוגה ואופניים אין כמו סיבוב עם כלב כסמל סטטוס שמבחין בין מקומי לתייר. טיטוס אינה היחידה שמשתינה טריטוריה בפארק השכונתי: אני נושאת את הרצועה כמו לפיד האולימפיאדה, מחכה שמישהו יהיה בקרבת מקום לפני שאני צועקת "טיטוס! קאם היר!" ומחייכת לאמהות הצעירות במבט מתנשא אחרי הכל, עגלת תינוק אפשר לסחוב במטוס.
בסופו של סיבוב הדאווין טיטוס ואני שבות הביתה ואני מרגישה כבר יותר בנוח עם ההתנחלות שהקמתי בסלון לא שלי. אולי זה באמת בסדר. "זה באמת בסדר" אני שומעת כהד את עדי הבת אומרת לטלפון. "באמת. זה בסדר. כן. כן. לא, לא, זה באמת בסדר" היא מנתקת. אני לא מתאפקת ושואלת "הכל בסדר?". "אמא שלך התקשרה", היא עונה "רצתה להגיד תודה באופן אישי". בלי לומר מילה אני מסתובבת, ולוקחת את הרצועה של טיטוס.
