מאבטחת: דרכון וכרטיס טיסה בבקשה.
אני: בבקשה.
מאבטחת: שני?
אני: כן..
מאבטחת: שני, את מוכנה בבקשה להסיר את המשקפיים?
אני: בבקשה.
מאבטחת: שני, מה מספר תעודת הזהות שלך?
בחיי שאין לי מושג למה עשיתי את הטעות הפטאלית והתעקשתי על תמונה מחמיאה בדרכון. כל פעם שאני נוסעת לחו"ל אני מתבקשת להסיר משקפיים, לפזר את השיער ולדקלם פרטי טריוויה שונים מהדרכון תוך שאני שולפת תעודות מזהות אחרות והכל כי לא חשבתי מראש על האופציה שבארבע לפנות בוקר כנראה שלא אראה כמו תמונת הפרופיל עם המבט המצועף והשפתיים המשורבבות שבדרכון. אבל לא נורא. אוטוטו אני עוזבת את המדינה החשדנית הזו לטובת לונדון. שנה של לימודי משחק בחברה כה מתקדמת שבה לא משנה להם אם אתה אשכנזי או מזרחי כולם יכולים להיות מלוהקים כגוויה פלסטינית.
אחרי מסיבת פרידה לחברים, דרינק פרידה לחברים הקרובים והתמוטטות עצבים קולנית לחברי נפש המשפחה נותרה ללוות אותי לדיוטי. כל אחד מנהל את טקס הפרידה שלו: עדשה ומאחוריה אבא שלי גורמים לי להרגיש כמו נינט בתספורת חדשה; אמא שלי מוודאת שוב ושוב שהכרטיס טיסה והכסף עלי; אחותי מזכירה לתת את הספר לחברים שבסלונם אשן בלילות הראשונים. חברה דיילת שבאה לומר שלום זוכה למטח פלאשים מאבא שלי ומגיעה למסקנה שאפשר לנתק את הקשר כבר עכשיו. חיבוק אחרון, ויאללה לשיקוף.
שעתיים אל תוך הטיסה, אני בוהה בנקודה שלפני ומעמידה פנים שאני מתקדמת בקריאת הסונטות של שייקספיר, המטלה ליום הראשון ללימודים. עם כל כמה שדמיינתי מטוס גדול ממריא דרך דמעה שקופה, אני מגלה שמה שעומד לנחות עלי קצת גדול בשביל לפרק לרגש אחד, ובינתיים אני מתנהלת במין בועה אפאטית כאילו זו טיסה רגילה. קול מוכר פתאום מעיר אותי. "שני?".
מסתבר שגלגול עיניים יהיה התגובה הראשונה שלי בטיסה הזו. יונתן, חבר של חברה של חברה שנסע לפני כמה שנים ללמוד משחק בלונדון. מדי פעם היינו נפגשים באירועים חברתיים בחופשות שלו בארץ, בהן הוא היה מתעקש להיקרא ג'ונתן ומדי פעם היה מכניס אוטומטיקלי איזו מילה באנגלית פשוט כי הוא טוטאלי פורגוט את המקבילה העברית שלה, האו אמבריסינג. התרעה מדאיגה למה שעלול לקרות לי בזמן קצר מאד מתיישב לצדי על רצפת המטוס, ופורש את תכניותיו העתידיות לכבוש את ברודווי. תודה לאל, בשבילו זו רק טיסת קונקשן.
בשתי דקות מסתבר שיש לי מבטא ישראלי על סף הבלתי-הפיך, שבית הספר שהתקבלתי אליו הוא בעצם מתנ"ס שכונתי, שאין לי מה לצפות לפתח קשרי חברות בשנה הזו, ושאין מצב שאוכל לממן מחייה בתקציב שאני מתכננת. כמה שאני אתגעגע לפרגון הישראלי. בתורי, אני מקפידה להפגין זלזול ושעמום על כל פאוזה דרמטית אחרי הכל, סחבק לא פריירית ואחרי זמן מה ג'וני חוזר למקומו ומהדק את החגורה.
אז נכון, אני יודעת שהמבטא שלי דורש שיפור, ונכון שאני מבינה מילה רק פעם בארבע סונטות, ובאמת כולם כל הזמן מזהירים אותי שיש הבדלי מנטליות ושלא אצפה לראות סלון בריטי בלי תיאום של חודשיים מראש - אבל קצת כמו להבריש שיער מתולתל על יבש, יש טעויות שאנשים צריכים לגלות לבד.
בזמן הצעידה בהית'רו אני נזכרת במחקר שגילה שאנשים נהיים פחות עצבניים אם הם בתנועה בזמן שהם ממתינים, ולכן תכננו את כל מסלולי ההליכה האינסופיים בשדות התעופה. תוך כדי שאני מושיטה את הדרכון אני מבינה שחתמתי על שנה במדינה שמתמחה בעמידה בתורים ושאולי באמת יש כמה הבדלים שאצטרך לגשר עליהם. "מיס סידר, קוד יו טייק אוף יור גלאסז פליז?". נו, באמת. ברוכה הבאה ללונדון היה מספיק.
