עוד בתקופת בית המקדש היווה שרף הלבונה את אחד הרכיבים העיקרים של הקטורת בה השתמשו במשכן. בתלמוד הבבלי מספרים כי נהגו לתת שיקוי של יין עם שרף לבונה לאסירים שנידונו למוות "כדי שלא ידאגו", יתכן כי כבר אז זיהו בלבונה תכונות נוגדות חרדה.
ההשפעה המרגיעה של הצמח הביאה קבוצת חוקרים לנסות לפתח מהחומר הפעיל שבשרף הצמח תרופה לטיפול בדיכאון וחרדה.
את הממצא המדעי גילו חוקרים ישראלים, בהם פרופסור אסתר פרידע מהמרכז האוניברסיטאי אריאל, שעומדת בראש קבוצת המחקר, פרופסור רפאל משולם ואריה מוסאיוף, שחוקר את הלבונה במסגרת עבודת הדוקטורט שלו.
פרופ' פרידע מספרת כי בתחילה הם ביקשו לאשש את ההשערה בנוגע להשפעה האנטי דלקתית על בעלי חיים, אך בהמשך הם גילו כי בנוסף להשפעה זו חל שיפור רב במצב רוחם של העכברים "ראינו שהלבונה גורמת לעכברים להיי", אומרת החוקרת.
לאחר שהתבררה השפעת הלבונה על מצב רוחם של העכברים, החלו החוקרים לברר האם הצמח פועל נוגד דיכאון או נוגד חרדה בעכברים.
בהמשך המחקר התברר כי החומר הפעיל בלבונה משפיע דרך קולטן TRPV3 במוח ושלו תפקיד בוויסות מצב הרוח. מנגנון זה לא היה מוכר עד כה במחקר העולמי.
התקווה עכשיו היא שהגילוי החדש יביא לפיתוח תרופה חדשה לטיפול בסובלים מהפרעות דיכאון וחרדה, רק שלהבדיל, החומר הפעיל שבלבונה לא פועל במנגנון דומה לכל אותן תרופות מוכרות, ולכן החוקרים משערים שיש סיכוי שהתרופה העתידית תהיה ללא תופעות הלוואי שמאפיינות את התרופות הקיימות כיום, כגון: אי תפקוד מיני, השמנת יתר וכיוצא באלו.
בתקופת המקרא גדלו עצי לבונה באזור בקעת הירדן ובקעת ים המלח, אך כיום ישנם מעט מאוד עצי לבונה בארץ. את הריכוזים הגדולים ניתן למצוא במזרח אפריקה, בחצי האי ערב ובהודו.
