טוראי איילה חינקיס ורב"ט אנה בוסנר לא מכירות זו את זו. הן לא משרתות באותה יחידה או באותו תפקיד, ולא גרות באותו המקום. המשותף להן מופיע בכותרות העיתונים וכמעט בכל מהדורת חדשות - הקסאמים שנופלים מדי יום על יישובי עוטף עזה פוגעים בכל אחת מהן באופן אישי.
חינקיס, עולה חדשה מארגנטינה, משרתת כפקידה פלוגתית בפלוגה המבצעית של גדוד 931 של הנח"ל, ומתגוררת בקיבוץ נחל עוז. את המילה קסאמים הכירה רק בשנה האחרונה, כשלמדה עברית.
בוסנר, מדריכת אוכלוסייה לשעת חירום במחוז הדרום של פיקוד העורף, משרתת בשדרות בעתות הסלמה. היא עדיין מנסה להסתגל ללחץ שתוקף אותה לשמע כל אזעקת "צבע אדום".
כל אחת מהן מציגה זווית ראייה אחרת למציאות קשה בת שבע שנים, שסופה לא נראה באופק.
בוסנר. "כשאת פה, את בלחץ כל הזמן"
"עם כל כריזה, הלב קופץ"
רב"ט אנה בוסנר, מאלש"חית במחוז הדרום, שדרותרב"ט אנה בוסנר, מדריכת אוכלוסייה לשעת חירום (מאלש"חית) במחוז הדרום של פיקוד העורף, יוצאת מהמוקד העירוני בשדרות לעוד הפסקת סיגריה. אחרי שלושה ימים נטולי אזעקות, דווקא ביום שבו נדרשה להגיע להדרכות באזור, נשמעת הכריזה האיומה בפעם השנייה.
את הפחד היא נאלצת להסתיר. כמו שלימדו אותה, עליה להוות דוגמה ומופת לחיילת אמיצה, כזו שלא נשברת גם כשבחדשות מודיעים כי הפגיעה השנייה גבתה מחיר כבד: פצועה קשה, נפגעי הלם וחרדה ונזק רב לרכוש. "מרגיעה לאומית" אוהבים לכנות אותה פה. גם במהלך אותה הפסקת סיגריה שנועדה לתת לה כמה רגעים של חסד, היא מתקשה להתנתק מתפקידה: החולפים ברחוב מבחינים בשרוך הכתום-תכלת המשתלשל מחולצתה ומבקשים מידע על נפילת הקסאם ועל הנזק שנגרם.
"כשאת פה אין לך זמן לנשום, וזה עוד יותר גרוע בתקופות של הסלמה", אומרת רב"ט בוסנר, "את מנסה לתת לתושבים את המענה הכי טוב, את כל כולך, אבל לפעמים שוכחים שאת בסך הכל ילדה בת 19. שגם מפחדת מרקטה".
בפעמים הראשונות שהגיעה לעיר נדרשה לאייש את המוקד העירוני ולהשיב לשיחות מבוהלות של אזרחים. "אחרי גל של מטחים מגיע גל שיחות. את טובעת בשיחה ועוד שיחה ועוד שיחה והופכת להיות יותר פסיכולוגית ממדריכה", אומרת רב"ט בוסנר. "פעם אחת, באמצע הלילה, התקשרה אמא צעירה שקסאם נפל ליד הבית שלה, ולא הפסיקה לבכות: 'אני לא מצליחה לישון יותר, אני מפחדת שהילדים שלי ימותו'. כמה שאני ארצה למחוק את הקול שלה מהזיכרון, אני לא אצליח. זה נשאר".
באחת הפעמים ששבה רב"ט בוסנר להדרכה, היא שוכנה בבית מגורים בעיר. בעודה מתקלחת, החלה להדהד ברחבי הבניין אזעקת צבע אדום. קול הדלת הנטרקת, אותה סגרה השותפה שברחה למרחב מוגן, עדיין מהדהד בזיכרונה, כמו גם תחושת חוסר האונים. "עד היום כשאני באמבטיה, גם אם לא בשדרות, אני מכינה מגבת וכפכפים בצד למקרה שאצטרך לברוח", היא אומרת.
את החוויות שנצרבות בה בכל ביקור היא חוסכת מהמשפחה ומהחברים, שגם אם יתאמצו, לא יוכלו להבין. "ראיתי מטבחים הרוסים, ראיתי סלונים הפוכים ומחוררים, ליוויתי ילדים מפוחדים למרחב מוגן ולא פעם הסתתרתי בתחנת אוטובוס ממוגנת", היא אומרת, ושותקת לרגע, "באמת, עד שלא תלך סתם ברחוב, תשמע אזעקה ותרוץ בהיסטריה לחפש מקום מוגן, לא תדע מה התושבים מרגישים. אני באמת מרחמת עליהם. איך אפשר לחיות כשבכל יום אתה לא יודע אם תראה את הילדים שלך בערב?"
שייכות היא לא מרגישה לעיר. הזדהות כן. לכן אולי, קל לה לקבל את התגובות שמופנות כלפיה ברחוב. "יש את התושבים שמקבלים אותנו בזרועות פתוחות ומעריכים את העבודה שלנו. הגננות, המורות והקשישים שסייענו להם מאוד תומכים וחמים", היא מעידה.
"אבל יש את האחרים. הרבה אנשים פה מתוסכלים וכועסים ומחפשים על מי להוציא את הזעם שלהם. העובדה שאת במדים הופכת אותך לסוג של גורם אחראי למצב וקל להם לצעוק לעברי כשאני הולכת ברחוב: 'הצבא לא עושה כלום! בכלל לא אכפת לכם! בשביל מה באתם?'. אין לי מה להגיד להם. אני סופגת את הכל בשקט. הם חיים את זה שבע שנים, למי יש זכות להגיד להם לא להתעצבן?"
עוד לפני שהספיקה לסיים את הסיגריה, נשמעת ברקע אזעקת צבע אדום נוספת. מיד אחריה לא מפסיק הסלולרי שלה לצלצל. אמא, אבא, חברות ומפקדים. כולם בודקים שהיא בטוחה ובסדר. "כולם דואגים", היא ממהרת להסביר. "בבית אני לא מראה שאני לחוצה ועם הזמן כבר התרגלתי לאזעקות, אבל אני לא אכחיש שעם כל כריזה הלב קופץ".
השירות כמאלש"חית בעיר הכניס אותה למעין כוננות תמידית. "כשאת פה, את בלחץ כל הזמן. גם כשאני עולה על האוטובוס הביתה, הלחץ קיים - אני דרוכה במושב, נצמדת לחלון ומקשיבה. רק כשאני יוצאת מהעיר אני סוף סוף מרשה לעצמי להתרווח במושב"
"אחרי העלייה, כלום לא מפחיד"
טוראי איילה חינקיס, פ"פ בגדוד 931, מתגוררת בקיבוץ נחל עוזמטוסה של איילה בת ה-19, נחת בנמל התעופה בן-גוריון. היא הגיעה לאולם הנוסעים הומה האדם, אפוף בליל שיחות ושפות זרות. מכל עבר התאחדו מי שלא ראו זה את זה זמן רב, ואילו היא הלכה לבדה. רק שלט אחד הנושא את שמה, שהחזיק אחד מאנשי הסוכנות היהודית שבא לאסוף אותה, היה הפרט המוכר היחיד.
"לא ידעתי אפילו איך לדבר", נזכרת ג'יסלה, עכשיו טוראי איילה חינקיס, בעברית שאמנם המבטא הזר לא נעלם ממנה אך קשה לנחש שלמדה אותה רק לפני קצת יותר משנה.
טוראי חינקיס מתגוררת עתה בקיבוץ נחל עוז, הרחוק מארגנטינה מולדתה ביותר ממובן אחד. השהייה ביישובי עוטף עזה, תחת איום הקסאמים, אינה פשוטה לאף אחד - אבל בעבור מי שעד לא מזמן אפילו לא הבין את משמעות המילים "צבע אדום", היא בוודאי מסובכת פי כמה.
"רציתי לגור בקיבוץ", היא מספרת, "בגלל האווירה. יש לי שם משפחה מאמצת שאני מאוד אוהבת".
הפעם הראשונה בה נחשפה לירי קסאמים, היא מספרת, לא הייתה קלה. "אני מארגנטינה, בואנוס איירס, זה משהו אחר לגמרי - ופתאום אני שומעת 'צבע אדום'. לא ידעתי מה לעשות. אבל זה הבית שלי, זה המצב, ובחרתי לחיות פה ולגור פה. בחרתי לעשות עלייה, כי אני רואה את משפחתי לעתיד בישראל. אז אולי אני קצת סובלת, אבל אני מאוד מקווה שכשיהיו לי ילדים, הבן שלי לא יסבול".
העלייה לארץ הייתה טבעית בעיניה. כשהגיעה, התגוררה באשקלון, שם למדה עברית במשך חצי שנה. את הזמן עד לגיוס, באוגוסט שעבר, העבירה בהתחברות עם בני גילה ובטיולים ברחבי הארץ. "לא ראיתי את אמא שלי כבר שנה וחצי", היא מספרת, "וזו ממש בדידות. עכשיו יש לי חברים, אבל בהתחלה הייתי ממש תינוקת, תינוקת בגיל 91 שלא יודעת מה לעשות".
ההורים, היא אומרת, לא בדיוק מבינים את המצב. "הם יודעים שיש קסאמים, אבל לא בדיוק איפה וכמה. הם לא יודעים שזה נופל ממש עליי. הם דואגים, אבל אין מה לעשות. אני שומעת את האזעקה וממשיכה את החיים".
יכולת לבקש לעבור למקום אחר?
"אני יכולה, אבל לא רוצה. זאת הרי המטרה שלהם. זה הבית שלי, ובינתיים אין לי משהו אחר. בחרתי לחיות בנחל עוז ובישראל, ויש בבחירה הזו דברים טובים ודברים רעים, כמו בכל דבר. בארץ הזאת כולם רוב הזמן כועסים, אין להם סבלנות, אבל ברגע שקורה משהו, הם עוזרים. פה אני מרגישה שאני יכולה להסתובב חופשי עם שרשרת של מגן דוד, ובארגנטינה לא יכולתי. יכולתי לעבור למקום בלי קסאמים או לא להגיע לכאן בכלל, אבל אחרי שמישהו עושה עלייה", היא מחייכת, "שום דבר כבר לא מפחיד אותו".
בינתיים טוראי חינקיס משרתת כפ"פית בפלוגה המבצעית של גדוד 931 של הנח"ל, ומבהירה שהיא עוד לא יודעת אם היא מרגישה לגמרי ישראלית. "מה אני רוצה?" היא שואלת ומיד עונה: "אני רוצה שלום. יש אנשים שמחפשים שקט, אבל אני רוצה שלום".
