תחילה נשמע צפצוף. עדין אך תובעני, כמו בוקע משום מקום ומכל מקום בעת ובעונה אחת. אחר-כך באה התנועה. קטנה, מתוחה, מיומנת, כמו של לוחם המעביר את נשקו לבודדת. דריכות עוברת בין הסובבים, הטיה קלה של הראשים; לפתע מתקבע המבט בחלל האוויר, ויד נשלחת בזריזות אל החגורה או אל הכיס האחורי: "ההודעה בשבילי?" "זה אצלי?" "של מי מצפצף?"
חבורת זרים, שהתקבצו יחדיו בלשכה, במעלית או בכל מקום אחר, הופכים לפתע למסדר אחווה מלוכד המבצע את אותה התנועה בדיוק. הפלא נמשך רגע אחד, ואז, משנשלף המכשיר המצרצר - פג הקסם. המתח עוזב את אבריהם של היתר, והם שבים וחוזרים לעיסוקיהם.
"זה מדבק, זה גרוע יותר ממחלה, זה לא עוזב אותי אף פעם", מודה סא"ל אבי, מסמס ותיק מזרוע היבשה. "מהרגע שגיליתי אותו אני בן-אדם אחר. האס-אם-אס ממש שינה לי את החיים".
"השימוש במסרונים השתלט על הצבא", קובעת יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים, תא"ל יהודית גריסרו, "והפך להיות חלק משיטת הניהול של לא מעט בעלי תפקידים".
הסמסים כובשים את הצבא
תרבות שגובה מחיר
על-פי נתונים עדכניים, בשנת 2006 לבדה נשלחו בכל רחבי העולם כ-1.2טריליון הודעות SMS (ובעברית: מסרון) - נתון שהזרים לספקיות הסלולר ברחבי הגלובוס הכנסות של כ-50 מיליארד דולר. בישראל נשלחות מדי יום כתשעה מיליון הודעות אס-אם-אס בממוצע, שהן כ-3.3 מיליארד הודעות בשנה. ארבע חברות הסלולר המקומיות זוכות לנתח מכובד במושגים מקומיים, עם הכנסות של למעלה מ-650 מיליון שקלים בשנה רק מהודעות הטקסט.בתוך הטירוף, שכבר מזמן אין מתרגשים ממנו, זוכה גם צבא ההגנה לישראל למקום של כבוד. וכך, בעוד שלרוב נוטה צה"ל לשקף את פניה של החברה, הרי שעם חיולו של המסרון בחר הצבא להתמקם הרבה לפניה ביחס לטרנד שגילתה. אנשי הקבע, מסתבר, לא רק אימצו את התופעה, אלא אף סייעו להגדילה למימדים מופרזים.
"אני אמנם משתמש באס-אם-אסים רק כשאני חייב", ממחיש ראש מחלקת מדעי ההתנהגות, אל"ם אייל אפרתי, "אבל זה תופס אותי בכל מקום, זה רודף גם כשאני לא בעניין, אז אני לא מתעלם, אני משיב בהודעה. הרי כל הסלולרי הזה זה קולר, וזה גם קולר שמצפצף".
מנתונים בלעדיים שהפיקה ספקית הסלולר של צה"ל, חברת "מירס", לבקשת "במחנה", עולה כי השימוש הממוצע באס-אם-אס בצבא גבוה יותר מפי שניים לעומת השימוש הממוצע של כלל האוכלוסייה בישראל. מפתיע? לא את מחוללי ההיסטריה בעצמם.
"בצה"ל כולם עסוקים, יושבים כל הזמן בפגישות ובדיונים, ולכולם הכי קל פשוט לזהות שיחה נכנסת ולהחזיר הודעה - 'אני בדיון'", מספר אל"ם (מיל') עמוס גבע, עד לפני ארבעה חודשים מפקד מרכז התקשורת הצה"לי חושן באגף התקשוב. "אני הרי לא אענה לך באמצע הדיון, כי זה לא מנומס, אבל אני כן אשלח הודעה במקום.
"הבעיה היא שבמקום לומר: 'בסדר, הוא חיפש אותי, כשיסתיים הדיון אני אחזור אליו', אני מיד נותן לו תשובה: 'תהיה רגוע, הגעת אליי ואני אחזור אליך מיד כשאני אתפנה'. משהו בתרבות שלנו גורם לנו לעשות את זה".
גבע מתאר תמונה מוכרת למדי מהנוף הצבאי, זו שמופיעים בה כמה קצינים המסבים לשולחן במהלך דיון, כשהמירס שמתחת לשולחן מסגיר את הזוכה האמיתי בקשב.
"אני חושבת שהיום זה לגיטימי, אלא אם יושבים בדיונים חסויים", אומרת רמ"ח מופ"ת, אל"ם רונית לב. "זה כבר מקובל, אנשים יודעים שאתה שולח הודעות תוך כדי דיון. עדיף שהקצינים שלי ייצאו כל רגע החוצה? אז לפעמים זה מסתכם בשני אס-אם-אסים, ונגמר הסיפור".
"זה בפירוש אי של חתרנות בים של דיכוי", מסביר אל"ם אפרתי. "זו אחת האפשרויות הנוחות ביותר של אנשים לעשות כמעט כל מה שהם רוצים, ואף אחד לא מקשיב ולא רואה. זאת המגרעת של העניין -בשקט-בשקט אנשים מנהלים את העולם. בוודאי שזה חוסר נימוס, אני אישית מעיר כשאני רואה את זה, זה אסור. אבל לא תמיד אני רואה מה קורה בקצה החדר".
"קרה לי פעם שביקשתי ממישהו לצאת החוצה בזמן דיון, כי ראיתי שיש לו איזה עניין דחוף, והסימוס ממש הפריע לי בעין", מספר סא"ל יואב, ראש ענף בחיל הים. "כשיש דברים דחופים, שדורשים יציאה מהדיון, אני יוצא ומתקשר. אני תמיד מעדיף שיחה, לפחות טלפונית, אם לא פנים-אל-פנים. אס-אם-אס יכול ליצור הרבה קצרים בתקשורת, הרבה אי-הבנות".
"זה יכול להיות כלי שעוזר, אבל אסור שזה יהיה הכלי הבלעדי או הדומיננטי", מסכימה תא"ל גריסרו. "בשימוש במסרונים תוך כדי דיון יש אלמנט של חוסר נימוס, ועל כן אני משתדלת להישאר מודעת למחירים שגובה התרבות הזו".
תופעת ההודעות שהתפתחה מתחת לשולחנות הארוכים, הובילה קצינים בכירים רבים להורות על נוהל חדש: כל המכשירים הסלולריים נותרים מחוץ לחדר הדיונים, בפקודה.
"אני לא מאשר לסמס אצלי תוך כדי דיון, אני חושב שזה לא בסדר", אומר מפקד מצ"ח, אל"ם מאיר אוחנה. "הקצינים שלי יודעים שאין אצלי פלאפונים ואין אס-אם-אסים ואין כלום".
ואם מישהו בכל זאת נכנס עם המכשיר ומתעסק איתו, אתה מעיר לו?
"שמע, אתה לא יכול כל הזמן להסתכל לצדדים ולחפש, אבל אני בפירוש אוסר את זה. זה מפריע בזמן דיונים, להתחיל להתקשקש עם הודעות, אבל זה חלק מהתרבות אצלנו בחברה, לאו דווקא בצבא, ונדבקים בזה".
"אני לא עושה את זה בהפגנתיות, ולפעמים יש עניין דחוף ואני צריכה לסגור מהר איזו פינה", מסבירה סגן מיכל וינגרטן, המשרתת באחד מאגפי המטכ"ל. "אולי יש אנשים שאני ארגיש לא בנוח לעשות את זה לידם, אבל בדרך כלל אין לי בעיה. זו פונקציה של נוחות ושל מידת הפתיחות שלך עם הבן-אדם".
"אני משתדל לשמור על רמת עניין בדיון ולא לגלוש לנושאים אחרים או מעבר לזמן", מספר סא"ל יואב על השיטה שלו, "אם הדיון מעניין, אנשים לא צריכים לסמס במהלכו".
אי-אפשר לסנן
אז איך קרה שמצבא קטן וצנוע הפכנו לצבא מפריז ולא נימוסי? במקרה הזה, כל ניסיון להאשים את הימ"חים או את המחסור באימונים, לא יצלח. מה, אם כן, גורם לאיש קבע ממוצע להתיש אצבעותיו ללא רחם, ולסמס עד כלות הסוללה? אולי זו העובדה ש"אנשי צבא נאלצים לעשות הרבה דברים בעת ובעונה אחת", כפי שטוענת רמ"ד שילוב נשים ביוהל"ן, רס"ן אשרת בכר? או שאולי "התרבות כולה התקלקלה, ואנשי הקבע הם רק חלק מהקלקול הזה", כמו שטוען אל"ם (מיל') עמוס גבע."זה סוג של העברת מסרים ששוברת היררכיות בצבא", מסביר ראש ממד"ה. "הצבא בנוי על מחסומים - פקידים, דלתות, שולחנות ארוכים - והאס-אם-אסים הם האפשרות של כל חייל להגיע לכל מפקד, מבלי לעבור דרך המ"מ, דרך המ"פ ובהצדעה. זה מאפשר לך לשבור מחיצות, יש בזה פחות סימנים של דיסטנס. כך אפשר גם להעביר הודעות כואבות או מרגיזות, מבלי להתמודד עם מענה. חייל שלך יכול לשלוח לך הודעה, בלי שהוא מרים טלפון, בלי שהוא צריך לעבור דרך פקידים, בלי שאתה מסנן אותו".
אנחנו צריכים להיות מודאגים משבירת הקוד הצבאי הזה?
"לא, להפך. זה מאפשר גם למפקדים לקבל מידע שהם לא היו מקבלים לעולם בדרכים אחרות", מבהיר אל"ם אפרתי.
"בעלי, למשל, סולד מאס-אם-אסים, אבל הסלולרי שלו הוא גם אי-מייל", מגינה אל"ם לב על המודרניזציה הסלולרית. "קצינים לא יכולים לכתוב מיילים בכל שעות היום, כך שהאס-אם-אס הפך להיות גם גיבוי למייל".
"הטכנולוגיה הזאת מתאימה לתרבות הצבאית, שפונקציונלית צריכה להיות מאוד קצרה ומדויקת, ולכן זה עובד אצלנו יותר ממקומות אחרים", מנמק אל"ם אפרתי. "זה מתאים לחינוך הצבאי שלנו. אתה יכול להידחק למודעות של אנשים, בלי ממש להפריע: לא צריך צלצול ולא צריך מענה - אתה העברת את המסר שלך".
על אף הנתונים החד-משמעיים, דומה כי זירה צה"לית אחת בכל זאת נותרה כמעט וחפה ממסרונים: העולם המבצעי. מ"פים שביקשנו לראיין על אודות התופעה, הודו שבעבורם אין מדובר בכלי ניהול, וודאי שלא בכלי מבצעי, ושהודעות על הפיכת השבת למקוצרת או על שינוי בנקודת הכינוס, מגיעות לפקודיהם אך ורק בקולם של המ"כים, במקרים חריגים בקולה של הפקידה הפלוגתית.
"אולי בשביל קציני המטה מדובר בדרך נחמדה להעביר זמן בדיונים, אבל אצלנו האס-אם-אסים לא חורגים לעולם מהפן האישי-חברי, ונשארים מחוץ לצבא", סיפר מ"פ ותיק באחת מחטיבות החי"ר.
גם ניסיון של אגף התקשוב, לשלב יכולת לשליחת הודעות בסלולרי המוצפן "ורד הרים", לא הבשיל לפי שעה. יש להניח כי גם לבעיות ביטחון המידע, שעלולות להיגרם מהעברת מסרים בדרך זו, יש חלק ברתיעה מצורת התקשורת הפופולרית. בטכנולוגיה פשוטה יחסית, שאף התגלתה לא אחת ברשות ארגונים עוינים, ניתן ליירט הודעות אס-אם-אס שנשלחות מטווח קרוב ולהיערך בהתאם.
הסמס שובר הירריכיות
סוג של מופרעות
בדומה לכל בשורה צרכנית מודרנית, עם הנוחות שהביא עמו שירות ההודעות הקצרות, קיבל צבא הסימוס לישראל גם תג מחיר. כיאה לחברה משומנת היטב, דאגה גם "מירס" להצניע את תג המחיר עמוק בפנים, והמשיכה להתענג מהודעות הזהב ששלחו אנשי הקבע. כך, בעוד המחיר הנמוך שהשיג צה"ל בעבור דקת שיחה אחת (כ-11 אגורות לכל יעד בכל רשת) יוחצן ברבים, נותר תעריף הודעות הטקסט מעורפל. עיון מדוקדק בתנאי המכרז מגלה שאנשי הקבע זכו ל-50 הודעות אס-אם-אס חודשיות בחינם, כשעלות כל הודעה מעבר למכסה נעה בין 15 ל-18 אגורות.
"יש איזשהו מרכיב פסיכולוגי באס-אם-אס", מסביר אל"ם (מיל') גבע, שחתום על המכרז הצה"לי מול מירס. "אנשים חושבים שאם העברתי לך עכשיו הודעה קצרה, זה יחסוך לי דקה של שיחה. זה נשמע הגיוני ואנחנו ידענו פחות או יותר את הכיוון ודאגנו לגבות את זה בתנאי המכרז, כך שהחברה צריכה לספק במסגרת הפיקס-פרייס 2,000 דקות ו-50 הודעות חינם.
"עכשיו", מקשה גבע, "מה יותר זול: הודעת אס-אם-אס אחת, או דקת שיחה? הודעה אחת עולה 18 אגורות ודקת שיחה רק עשר. זאת אומרת שאס-אם-אס אחד שווה ערך לדקה וחצי של שיחה. חיסרון נוסף במכשירים של מירס טמון באורך ההודעה, שמאפשר לשלוח רק 73 תווים. כלומר, הרבה אנשים בכלל התכוונו לשלוח הודעה אחת ויצאו להם שתיים. עכשיו הם שילמו כבר שלוש דקות שיחה.
"החברות הסלולריות מתעשרות מיום ליום", ממשיך גבע, "וזה רק אומר שהן לא נותנות כלום בחינם, ומה שהן כן נותנות, הולך ומתייקר. הגיע הזמן שהציבור יבין שמאחורי החברות הסלולריות יושבת סוללה של פסיכולוגים, שכל התפקיד שלהם הוא לדחוף לצרכן יותר. יש כאן פעולה מכוונת שגורמת לאנשי הקבע, כמו לציבור הרגיל, ליפול קורבן לתרגילים שיווקיים מתוחכמים".
אבל הכרתם את מכונות השיווק האלה כבר כשיצאתם למכרז. האם צפיתם שימוש מופרז כל-כך בכלי הזה מצד אנשי הקבע?
"חשבנו שצפינו את השימוש בהודעות, אבל בפועל הוא היה גדול יותר, בגלל שבמודעות שלך אתה מסמס בזול. אני חושב שההטעיה הגדולה היא אותה חבילה שיש לך בחינם, כי אתה לא סופר מתי הגעת ל-50 הודעות ומתי נגמר החינם. אנשי הקבע חושבים שזה חינם, אז הם עושים בזה שימוש גדול יותר, ואני מדבר איתך על קצינים מסוימים ששולחים אלפי הודעות אס-אם-אס בחודש. יש לא מעט מנויים בצה"ל שעוברים את ה-1,000 הודעות.
"עם זאת, אני חושב שבמובן מסוים זה משתלם כלכלית", מסכם מפקד חושן לשעבר. "אתה לא היית מוכן לשלם 05 שקלים בחודש בשביל להיות מחובר לבן שלך, לפחות וירטואלית?"
"אם המופרעות הזאת קיימת בצבא, אז רונית לב היא המופרעת הראשית", מעידה רמ"ח מופ"ת על 600 ההודעות החודשיות שלה. "אני משלמת בכל חודש כ-390 שקלים, כשמתוכם 150 שקלים הולכים רק על אס-אם-אסים, וזה כבר אחרי שהורדתי את ההשתתפות של הצבא במאה שקלים. אומרים שעל נוחות משלמים? אז על הנוחות שלי אני מוכנה לשלם".
תקשורת מאוד רדודה
החרדים לגורל השיח האנושי, אלה שהצליחו להתעלות מעבר לכאב החודשי בכיס, מזהים בכלל מחיר אחר שגובה האס-אם-אס מקורבנותיו. המסר אמנם הפך יעיל, תמציתי וממוקד - אבל אלה בדיוק התכונות שמאפיינות שיח רדוד ומענה שטחי. "לא חשבתי על זה מעולם, אבל לא נראה לי שזה פוגע בשיח כי עדיין מוצאים זמן לדבר", מתגוננת סגן וינגרטן. "אני לא שולחת הודעות כי אני רוצה לדבר פחות. זה פשוט יותר מהיר ויותר נוח, כי אתה עושה דברים תוך כדי ולא צריך להגיב תוך שנייה".
"גם אני מסרב לדאוג", מצטרף ראש ממד"ה, "כי גם למי שרוצה לנהל שיחה תרבותית, נותרה דרך. האס-אם-אס לא מונע ממך לעשות דברים נוספים, אבל מאפשר לעשות גם דברים קצרים. מי שרוצה לנהל שיחה ארוכה - ירים טלפון, מי שרוצה לעשות קצרה - יש לו האפשרות. להפך, זה פותח דברים, לא סוגר".
אתם חושבים ש"ממצב" שמחליף "מה שלומך" נימוסי, או "חחח" שבא במקום הצחוק המתגלגל, תורמים לשיח?
אל"ם לב: "אני רואה בזה דווקא יתרון, כי אתה הופך להיות מאוד ענייני, בפרט שבמירס אי-אפשר לכתוב הודעות ארוכות. אני לא מרגישה שבגלל זה אני מדברת פחות. אני עושה גם וגם".
אל"ם אפרתי: "יש בזה משהו מאוד נוח, זו דרך מצוינת לדווח על דברים בלי המחיר של שיחת נימוס. אפילו בראש השנה אתה יכול לשלוח 'שנה טובה' לחצי מדינה מבלי לספר מה שלומך ומה שלום הילדים. אתה יכול להגיד לאמא שלך שאתה אוהב אותה, מבלי לשמוע אם אתה רוצה לבוא לאכול שניצל. זה ממקד את הדברים".
עמיתתם של השניים לאגף משאבי האנוש זהירה הרבה יותר. "אסור שנגיד שאי-אפשר בלי המסרונים, או שנעשה בהם שימוש מופרז", אומרת היוהל"ן. "מסרון הוא אמנם כלי מהיר וזמין, אבל הוא בסוף כלי שמאפשר תקשורת מאוד רדודה, חסרה ולפעמים גם לא מנומסת. יש פה טכנולוגיה שצריכים לדעת להשתמש בה באופן מושכל. אני חושבת שלרשמיות יש ערך, כמו גם לפינוי זמן במטרה לטפל בדברים בצורה יסודית ולא 'על הדרך'", מסכמת תא"ל גריסרו.
"בגלל האס-אם-אסים אנשים פשוט שכחו איך לדבר", מיישרת קו גם רס"ן אשרת בכר. "אם אני רוצה להגיד משהו למישהו, ואין לי כוח להתחיל עם כל הסמול-טוק של 'מה שלומך' או 'בוקר טוב', אני פשוט שולחת לו מה אני רוצה וזהו.
"מצד אחד זה נורא מייעל, אבל מצד שני אנשים נוטים לדבר פחות ופחות", היא מציינת, ומציגה בגאווה את אחד מערכי "תורת הסימוס" שלה: "אני לא עונה לאנשים שמאחלים לי מזל טוב ליום ההולדת באס-אם-אס, וגם לא לכל ההודעות הקולקטיביות של חג שמח או שנה טובה".
היא סולדת מהניכור שבתופעה ומופתעת לגלות שנותרה במיעוט. אפילו את גלויות ראש השנה המעוטרות, החליפו הודעות טקסט בתפוצה רחבה. רק לשם המחשה, בפסח האחרון שלחו בני החורין לא פחות מ-31 מיליון הודעות כתובות.
"אם אני רוצה להעביר לך מסר ואני באמצע דיון", מסכמת בכר, "אני לא אחכה שהוא יסתיים, אלא אעשה את זה תוך כדי הדיון או ההרצאה. זה סוגר לי הרבה פינות באותו הרגע".
ואיך את יודעת שהנמען גם הוא טיפוס מסמס? מה קורה אם את שולחת הודעה למישהו שלא נוהג להתכתב באס-אם-אסים?
"אין היום כזה דבר".
לא נפסיק אף פעם
וישנן גם הפאדיחות. אותן תקלות לא נעימות שגורמת טכנולוגיה פשוטה, אולי פשוטה מדי. "קצין בכיר שלח לי בטעות 'איי לאב יו', במקום לאשתו, וזה היה הסיפור הכי חם אצלנו בלשכה, התבשלתי עם זה ימים", מגלה אל"ם לב. "רק בשבוע שעבר שלחתי בשבת בבוקר הודעת מזל טוב למפקד אוגדה, במקום לקצין שפרש".סגן וינגרטן מספרת על קצין אחר שזכה לקבל ממנה הודעה חמה. "דיברתי איתו על איזה קורס בשילוב כלבים, וכשסיימתי את השיחה רציתי לשמור אותו בספר הטלפונים שלי כ'רועי כלב', כדי שאזכור במי מדובר. אבל בגלל שאני מסמסת כל-כך הרבה, שלחתי לו את זה אוטומטית כהודעה. וככה קצין שאני לא מכירה בכלל, קיבל ממני את ההודעה 'רועי כלב' למירס".
אולם גם התחלקויות מן הזן המביך, מסתבר, לא יעצרו את האצבעות. ונשאלת השאלה מתי, אם בכלל, ייפסק הטירוף. "אני חושבת שבסוף, כמו לכל הטכנולוגיות האחרות שנכנסו, יש נקודת איזון", אומרת תא"ל גריסרו.
אל"ם אפרתי, שסולד גם הוא, כמו גריסרו, משליחת הודעות, סבור מעט אחרת. "אנחנו לא נפסיק אף-פעם", הוא קובע. "זה כמו שעברנו לעבוד עם מחשב, כמו שגילינו את המיילים, כמו שנחשפנו לסלולריים. פעם היו מעבירים חומר באונייה והיום יש לך פקס. אז מה, חוזרים לנקודת איזון? השיטה היא פקס. יש דברים שלא חוזרים, שאתה פשוט פרצת מחסום, שהוא מחסום יעיל. וכן, אנחנו משתמשים בשיטה החדשה בהמוניות ובהפרזה, כי כזו היא התרבות שלנו".
השאלה היא האם התרבות הזו תתעצם? האם יגיע היום בו מפקד ישלח לחייליו הודעת 'בהצלחה' לפני כניסה למבצע?
"לא, לא, זה לא יקרה. זה כבר א"ב של מנהיגות. לעשות את זה בהודעה זו חולשה, כי חלק מהמטלות של מפקד זה גם לדבר עם הפקודים שלו. מפקד טוב לא יעשה דבר כזה".
