האיזור האישי שלי
כאן נרכז עבורך באופן אוטומטי את כל תחומי הלימוד שהתעניינת בהם בעת ביקורך באתר
הבחירות שלי
להכוונה מקצועית חינם השאר פרטים ונציגנו יחזרו אליך

הסודות של סימה

במדינה שבה גם "סודי ביותר" הוא לעתים לא יותר מהמלצה, מנסה הצנזורית הראשית, אל"ם סימה וואקנין-גיל, להחזיק את האצבע איתנה בתוך הסכר. ראיון

ניר נוימן ונעמה פרי | 28-01-2008 13:22:00

מכל צמחי הנוי האפשריים שניתן לקשט בהם את המשרד, בחרה הצנזורית הראשית, אל"ם סימה וואקנין-גיל, דווקא בקקטוס. כמה מהצמחים הקוצניים, המתקשרים תמיד עם דקירות ומדבר, מקיפים אותה בשגרת יומה. הקטנים שבהם מונחים דרך קבע על אדן החלון בלשכתה, כמה מאות צמחים נוספים מקשטים את גינת ביתה.

כשהסא"לית האלמונית, מצטיינת מב"ל, הגיחה בשלהי אוגוסט 2005 לאחד מן התפקידים היותר חשופים בעולם המודיעין, קשריה עם הצמח המדברי והדוקר היו הפרט העסיסי ביותר שנודע עליה. "מצה"ל נמסר שסא"ל וואקנין היא גם חובבת גינון ומגדלת קקטוסים להנאתה", נכתב אז באחד העיתונים היומיים.

אף על פי שהתחביב ליווה אותה טרם כניסתה למקצוע, נדמה שגם היא עצמה, סיגלה כמה תכונות של הצמחים האהובים עליה. שנתיים וחצי בתפקיד - וגם היא, נדמה, הפכה מעט יותר קוצנית.

"אני לא אדם שיש עליו יותר מדי מידע", מחייכת וואקנין-גיל (42) בהיזכרה בידיעה הקטנה ההיא. כמי שמנהלת מלשכתה בקריה יחסי אהבה-שנאה עם עורכי העיתונים והכתבים הצבאיים, כמי שמהלכת בין הטיפות כדי לא להיתלות במפקדי צה"ל, וגם כמי שנזהרת לא לצבור לה אויבים מבית - השכילה אל"ם וואקנין-גיל להבין שגם היא, בתפקידה הנוכחי, חייבת להצמיח כמה קוצים.

"לצערי, התרבות היום במדינת ישראל, היא כזו שאין כמעט דבר שהוא סוד", היא אומרת בריאיון מקיף ראשון מאז נכנסה לתפקידה. "כולם שותפים להכל, כולם חברים של כולם וכל אחד סומך על כל אחד. זה לא כמו בארה"ב שאם יש משהו שמוגדר 'סודי ביותר', אז הוא סודי ביותר. אצלנו, 'סודי ביותר' זה בגדר המלצה.

"אם יש דיון חשאי, אז גם הוא בגדר הצעה", היא ממשיכה, "ופחות-או-יותר מהרגע שאנשים יוצאים ממנו, אני מקבלת הגשות לצנזורה על מה שקרה שם. בתרבות כזו יש בעיה. ואם שאלתי את עצמי פעם: 'האם צנזורה צריכה להתקיים במדינה דמוקרטית?' אז היום השאלה הזו כבר לא קיימת".

"דיון חשאי הוא בגדר הצעה" (צ- שי סקיף)
"דיון חשאי הוא בגדר הצעה" (צ- שי סקיף)

האינטרנט פחות חשוב
מאז קום המדינה מתנהלת הצנזורה לעיתונות ולתקשורת, אחד הגופים שיש הרואים בקיומם סימן שאלה גדול למדינה דמוקרטית, בשקט יחסי. מתקופת פתיחת המכתבים הנשלחים בצה"ל ומחוצה לו, דרך 03 שנות ההאזנה לשיחות הפרטיות שניהלנו כולנו עם קרובינו בחו"ל ועד למלחמה, השתדלה הצנזורה להתרחק מאור הזרקורים ולא למשוך אש, לא לפגוע יתר על המידה בחופש הביטוי שמקדשת כל חברה מודרנית.

ובכל זאת, בתקופה האחרונה, הגוף החשאי בכלל ושמה של העומדת בראשו בפרט, נישאים בפיו של כל עורך-משנה, כמו בפיהם של מפקדים ואישי ציבור. מלחמת לבנון השנייה, התקיפה בסוריה שהייתה-או-לא ורוח התקופה המאפשרת פריצות של מידע, באינטרנט ובכלל - כל אלו הפכו את הצנזורית ממי שמחפשת שקט - לדמות מפתח בשיח הציבורי.

"הייעוד שהגדרנו לנו הוא לאזן בין ביטחון המדינה לבין זכות הציבור לדעת וחופש הביטוי", היא אומרת, "וברגע שאתה הפוסק האחרון בכל הקשור להאם נושא מסוים יפורסם ויעמוד על סדר היום הציבורי, אז האתגר המרכזי הוא לבצע את האיזון בצורה נכונה, להשתמש בכוח בריסון ובצורה מידתית".

הצנזורה פועלת מכוח "תקנות ההגנה - שעת חירום", שהתקין המנדט הבריטי בארץ ישראל עוד בשנת 1945. התקנות קובעות כי שר הביטחון ימנה צנזור, שמודיע על רשימת נושאים שאסורים בפרסום בטרם יועברו לבדיקתו. בכך נקבעה למעשה הגנה על סודותיה הכמוסים ביותר של ישראל, בעיקר אלו שפרסומם באמצעי התקשורת עלול לפגוע בביטחונה הלאומי.

בשנות ה-50 נחתם הסכם הבנות, שעודכן מאז מספר פעמים, בין שר הביטחון לוועדת העורכים של העיתונות הכתובה, ועיקרו: ציות התקשורת להוראות התקנות. אלא שמזה כמעט 20 שנה פועלת הצנזורה בצלה של הלכת שניצר, שנקבעה בעתירה לבג"ץ שהגיש העיתונאי מאיר שניצר נגד הצנזור הצבאי, ולפיה הצנזורה רשאית לפסול או לתקן ידיעות רק כאשר יש בהן "ודאות קרובה לפגיעה ממשית בביטחון המדינה". בכך צומצמה אפשרותה של הצנזורה לפסול כל שברצונה והיא נותרה, גם בימים אלה ממש, תלויה ברצונם הטוב של עורכים שמשחקים על התחום האפור.

"הציבור הישראלי הפשוט שואל את עצמו 'למה זה טוב לפרסם את זה'? אבל זאת לא שאלה שהצנזורה שואלת את עצמה", מנתחת וואקנין-גיל. "אני צריכה לשאול את עצמי בכל יום, האם אני יודעת להוכיח את הפגיעה בביטחון המדינה? האם עכשיו, כשפסלתי לכתב שעשה עבודה לא פשוטה ובסוף שם לי כתבה על השולחן, או אפילו אדם שכתב ספר ובאתי וחתכתי לו דברים - אני סגורה על זה שזו 'ודאות קרובה לפגיעה ממשית בביטחון המדינה'? עכשיו תשאלו אותי מה זה ודאות קרובה. אם תגידו לי שאתם יודעים את הנוסחה, אני אשמח לקבל אותה".

כיישות האחרונה שפוסקת מה יעלה בגורל החשיפות העיתונאיות הגדולות ביותר בענייני ביטחון, חשופה וואקנין-גיל לכמות עצומה של מידע. כמי שגדלה בתחום המודיעין, היא יודעת כמה רבדים לא גלויים ישנם מאחורי כל חשיפה כזו. "בשורה התחתונה, הצנזורה מצליחה לעצור את רוב הדברים שמוגדרים כסודות של מדינת ישראל", היא מסבירה.

"בגדול, לא מעניין אותי מה נמצא בבלוגים או בפורומים. היתרון המרכזי של האינטרנט זה גם החיסרון המרכזי שלו, והיכולת שלך כקמ"ן לברור עכשיו מבליל המידע שנמצא ברשת את הדברים הרלוונטיים, היא קשה מאוד. לכן גם אני, כצנזור, מתמקדת יותר בכלי תקשורת שיש להם אמינות גבוהה יותר, ובאלה שפוטנציאל החשיפה שלהם הוא גבוה יותר, בגלל הקרבה של כתבים או פרשנים לגורמים ממסדיים אלה או אחרים.

"הרי צנזורה במדינה דמוקרטית היא לא דבר טריוויאלי, זה ברור לכולם", היא מבהירה, "ואף אחד מאיתנו לא היה רוצה שמישהו יגביל את מה שהוא ראוי וזכאי לדעת. ובכל זאת, מדינה כמו ישראל, שהיא דמוקרטיה במלחמה, או במצב חירום, כמעט כל הזמן, דאגה להשתמש בכלי שנקרא צנזורה".

כאזרחית ישראלית, ולא כצנזורית, את לא מרוצה מזה שטווח המספרים של הצנזורה הצטמצם עם השנים?

"כצנזור זה קשה לי, כאזרח אני חושבת שזה חשוב. בסוף כולנו יוצאים נשכרים. באופן אבסורדי, מדינת ישראל זו אחת הדמוקרטיות היותר דמוקרטיות שאני מכירה. תסתכלו על ארה"ב, כביכול הדמוקרטיה המובילה בעולם. כשזה מגיע בסוף למלחמה (בעיראק - נ"נ, נ"פ), מה הם עשו שם? הם לא נתנו לעיתונאים לפתוח את הפה, הם העיפו כתבים שלא עמדו בכללים. הם היו מאוד נוקשים. מישהו פרסם שם של סוכנת, אוטומטית הוא נכנס לכלא. עכשיו עצרו שם ספר שלם לפרסום, ספר שככל הנראה אם היה מגיע לישראל לביקורת הצנזורה, בצורה שבה הוא נכתב, לא בטוח שהיינו יכולים לעצור את כולו".

בעיה בשידור חי
עדותה של וואקנין-גיל בפני ועדת וינוגרד לבדיקת המערכה בלבנון מתפרסת על פני 50 עמודים. את תמלול הדברים קוטעות לפרקים שלוש נקודות, מצביעות על חלקי שיחה שלמים שצונזרו. אמנם לא כל מלחמה מזמנת בעקבותיה ועדת חקירה יסודית, אבל צנזור ראשי שמוסר עדות המשולה לחקירה הוא מראה שכיח עוד פחות. הדבר ממחיש עד כמה הפך המוסד הצבאי השנוי במחלוקת, מגוף פסיבי שמגיב למתרחש, לחלק בלתי נפרד מההתרחשות עצמה.

"המלחמה תפסה אותנו כשבדיוק התחלנו לבחון איך הצנזורה מתמודדת עם אתגרי המאה ה-21", מסבירה הצנזורית הראשית. "במידה מסוימת קצת שקענו פה בעבר והמשכנו לעבוד בתצורה שהתאימה הרבה יותר לעיתונות כתובה, שיש זמן לטפל בה, ופחות התקדמנו עם השנים לכיוון שהוא טיפול מתאים לאינטרנט שמחייב עכשיו און-ליין, בוודאי ובוודאי לאירוע בעוצמה כל-כך גבוהה כמו מלחמה בשידור חי".

מה הלקח העיקרי שהצנזורה למדה מהמלחמה?

"אני חושבת שאם אנחנו עוברים לעולם של מלחמות בשידור חי, אז כדי להביא 001 אחוזים של הגנה, ולא 08 אחוזי הגנה כמו באירוע האחרון, נדרשת השהיה בשידורים חיים. זה הצעד שאני עכשיו מובילה לכיוון חקיקה בכנסת, ולדעתי גם ועדת וינוגרד תיתן את התייחסותה לנושא הזה. ההשהיה הזו לא פוגעת בחופש הביטוי ולא בזכות הציבור לדעת, כי זו השהיה שאתם בכלל לא תרגישו, משהו בין 30 שניות לדקה. ואז אנחנו יכולים לקבל החלטות בחירום, כי הן נורא פשוטות, שחור ולבן, אין הרבה התלבטויות כמו ברגיעה".

ואז במקרה שתזהו בעיה, תשחירו לנו את המסך?

"לא, זו לא השחרת מסך. אלה דברים שעשינו כבר במלחמה תוך כדי שידור ואתם לא יודעים עליהם אפילו - להסיט מצלמה, להגיד לכתב באוזנייה: 'תפסיק לדבר על הנושא הזה, הוא לא מאושר'. כשראו בטלוויזיה את המצלמה מוסטת מאחד הכתבים הצבאיים, שעמד אז ליד בתי-הזיקוק, לך זה נראה נורא טבעי, אבל זו בעצם הייתה הגדרה שלנו שכשיש אזעקה בחיפה, לא מראים את בתי-הזיקוק".

זה יחול, מן הסתם, גם על מרואיינים שמדברים יותר מדי בשידור חי.

"גם אם תדרכתי לפני השידור כל מראיין וכל מרואיין והעברתי מסרים עיקריים, עדיין כשזה בשידור חי אני לא שולטת על מה אומר הבן-אדם, בייחוד כשיושבים באולפן אנשים יודעי דבר, בכירים לשעבר בצבא. היכולת לשלוט אז היא לא גבוהה".

פתיחות, אבל מבוקרת
וואקנין-גיל לא הצליחה לשלוט גם בתדמית שדבקה בגוף עליו היא מפקדת והשתרשה בציבור הרחב תוך כדי המלחמה ואחריה. "איפה הצנזורה?" שאלו עצמם שוב ושוב צופי הטלוויזיה שנדהמו לראות בשידור חי דיווחים מפורטים על תנועת אוגדות ונפילת קטיושות. אבל גם שנה וחצי אחרי, הצנזורית מסרבת להשלים עם הביקורת. מלחמת לבנון השנייה התנהלה, בהיבט התקשורתי, כמו תוכנית ריאליטי, אבל וואקנין-גיל לא רואה בכך משום קריסה או חוסר יכולת להתמודד עם שטף האירועים, כפי שנטען לא אחת.

"התדמית שדבקה בנו חד-משמעית לא נכונה", היא קובעת. "אבל הבעיה בצנזורה היא שרק עשרה אנשים יכולים לקבל את הדוח של הצנזורה ולראות מה פסלנו - ולא הציבור, שראה רק מה כביכול יצא החוצה. לא רק שהצנזורה לא קרסה, היא אפילו סיפקה מערכת הגנה מכובדת.

"עשרה מתוך 11 'יעדי הסתרה' שקבענו במלחמה נשמרו על-ידי הצנזורה. ביעד אחד כשלנו, וזה בכל מה שקשור להפעלה אופרטיבית של צה"ל, כלומר תנועות ומשימות צפויות של הכוחות. בזה לדעתי כולנו כמערכת כשלנו, כי במידה מסוימת, לא הפנמנו שאנחנו במלחמה, והמשכנו להתנהל במצב של פתיחות שהוא לא נכון בזמן מלחמה. עם זאת, אני עדיין חושבת שהיינו צריכים להיות הרבה יותר אגרסיביים, או לצעוק את הצעקה קודם לכן בתוך צה"ל".

את לא חושבת שיש בכל זאת משהו בטענה שריבוי הדיווחים היה גדול עליכם?

"הרבה אנשים לא באמת מבינים מה פוגע בביטחון, ולכן דברים שלציבור שלא חי את ההוויה הצבאית נראים כפגיעה, לא באמת פגעו בביטחון. הסוגיה של נפגעים למשל, יצרה המון רעש. היא יצרה תחושה של סוף העולם, במיוחד כשהנפגעים היו חיילים ולא אזרחים. תוסיפו לזה את הסוגיה של רקטות שפגעו באזרחים או בכלל - התחושה הכללית הייתה שהכל נסדק לנו, ואז גם כל דבר שיצא בתקשורת נתפס כפגיעה בביטחון. בשורה התחתונה זו לא פגיעה בביטחון, זה כן פגיעה במורל - אבל לצערי מורל לא נמצא באחריות הצנזורה".

גם החותם המשמעותי שהותירה מלחמת לבנון השנייה בצנזורה הצבאית לתקשורת, לא ביטל הנחת יסוד ברורה של אל"ם וואקנין-גיל. "אם מישהו חושב שצה"ל יכול היה להתנהל שלא בפתיחות תקשורתית, הוא טועה", היא חורצת. "ברור שאנחנו לא יכולים לחזור אחורה, לצה"ל שלא מדבר עם התקשורת.

"אנשים חושבים שהצנזורה פוסלת חמישים אחוז מהחומרים, בעוד אחוז הכתבות שנפסלות באופן מלא עומד על פחות מאחוז", היא מסבירה, "ואחוז הכתבות שמטופלות - כשהטיפול יכול להיות שינוי של ה' הידיעה - עומד על סדר גודל של 10-12 אחוז".

הצנזורית מסבירה שאחת התקלות במלחמה האחרונה, הייתה בלבול בנוגע למושג "פתיחות". "הטענה המרכזית שלנו היא שהתנהלות של פתיחות תקשורתית צריכה להיות מבוקרת. מה שלדעתי קרה, זה שהמושג הזה התבלבל, ואנשים נתנו לעצמם דרור כי הייתה תחושה של פתיחות תקשורתית. כל אחד פירש את המושג הזה בצורה לא נכונה וזה מה שגרם לתקלות. מבחינתי היו תקלות צנזורה גם בתדרוכי הכתבים", היא מפתיעה.

"נכון לקיים תדרוכים, אבל רק כשמדובר במספר מתדרכים שעברו בעצמם תדרוך אישי של 'איך מדברים עם תקשורת'. זה לא נכון היה לעשות את המצעד של האנשים שמתחלפים, אלה היו צריכים להיות אותם הפרצופים לאורך כל המלחמה. למעשה, רוב המפקדים בצה"ל בכלל לא הכירו את יעדי ההסתרה שאנחנו מפיצים".

תא"ל (מיל') רחל דולב, אחת מקודמייך בתפקיד, אמרה פעם ש"צריך להעניש מפקדים פטפטנים, ולא עיתונאים".

"אני מסכימה בהחלט. כשאני מקבלת לבדיקה ספר שמבוסס כולו על פרוטוקולים של המלחמה, אז אני שואלת את עצמי למי אני באה בטענות: לכתב, או למי שהעביר לו את הפרוטוקול? לי התשובה ברורה".

את הטיפול באותו שובר סוד, מעדיפה הצנזורית הראשית לבצע בדרכי נעם. בעבר הרחוק, בודדים היו העיתונאים שהעזו להסתכן בפרסום מידע תוך ידיעה ברורה שהוא אסור בפרסום. זכורים במיוחד מקסים גילן ושמואל מור, שעברו על חוקי הצנזורה ב-1966 ונדונו למאסר, לאחר שחשפו את הידיעה לפיה שירותי הביטחון הישראליים השתתפו ברציחתו של האופוזיציונר המרוקאי מהדי בן-ברקה. גם היומון "חדשות" נסגר בעבר לארבעה ימים בשל עבירת צנזורה בפרשת קו 300.

אלא שמאז הפכו מערכות התקשורת לסלחניות יותר כלפי עבירות צנזורליות. וואקנין-גיל עצמה דואגת ליישר קו ומצהירה שאינה מאמינה בענישה. "לא פעם ולא פעמיים אני מרימה טלפון לבן-אדם מסוים, שאני מבינה מהשיחה עם הכתב שהוא המקור, מסבירה לו את הבעייתיות במה שאמר וזוכה לאוזן קשבת", היא מסבירה.

"אם אני אגיע למצב שאני אצטרך להשתמש בכלים שהקנו לי תקנות ההגנה, אני אראה בזה כישלון אישי. אם אצטרך להגיע למצב שאני סוגרת עיתון או חס וחלילה תובעת כתב, סימן שכל מנגנוני הבלמים והאיזונים שבנינו פה, נכשלו. אני לא רוצה להשתמש בענישה, אני מעדיפה שנגיע להבנה קודם פרסום ושאתם תקבלו את עמדתי או תשכנעו אותי, לא משנה. אם נגיע למצב שנפעיל את תקנות ההגנה במדינה דמוקרטית, לדעתי זו תקלה חמורה".

כלומר, הדברים נשענים על היחסים שלך עם הכתבים והעורכים. אפשר לומר שהצנזורה חיה בזכות הרצון הטוב של מי שמגיש אליה חומר.

"העניין הוא להבין שכשהצנזורה מבקשת משהו, עומד מאחורי זה שיקול מקצועי נטו. הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לי כצנזור, או בכלל לצנזורה, זה שאנחנו ניתפס כבאי כוח של מישהו, כמי שנכנסים למשחק הפוליטי או כמי שאומרים לו מה לעשות. לא סתם הצנזור הראשי ממונה וגם מפוטר רק על-ידי שר הביטחון, לא סתם אין לי מפקד בצה"ל, לא לחינם לא ממלאים עלינו חוות דעת ואנחנו לא נמצאים בפורומים צה"ליים. כל המטרה היא לשמור את הצנזור מחוץ למשחק הזה ולאפשר לו באמת שיקול דעת עצמאי לחלוטין. זה מקור הכוח".

בהמשך מספרת וואקנין-גיל על שיחות מוטיבציה שקיימה אחרי המלחמה, כאלה שלא בדיוק מתיישבות עם תדמית הצנזור האפל והמסרס. "התקשרתי בסוף המלחמה לשני כתבים מאוד בכירים והודיתי להם", היא מגלה, "כי ידעתי מה הם מחזיקים ביד, ידעתי מה הם בחרו לא להוציא וראיתי איך הם בחרו לנסח את הדברים. הם היו מאוד אחראיים. ואלה דווקא שניים שאם תשאל היום כל איש ממוצע ברחוב מה דעתו עליהם, הוא יגיד לך משהו הפוך לגמרי".

היית אומרת שהתפקיד שלך גרם לך להעריך באופן שונה את עבודת העיתונאים?

"החבר'ה בצנזורה אמרו לי מהרגע שנכנסתי לפה: 'מהיום את תתחילי לקרוא עיתון אחרת', והם צדקו. אני לא רוצה להסתבך באמירה של האם אני מעריכה פחות או לא מעריכה פחות, אבל אני אגיד בצורה הכי עדינה - לא כל מה שכתוב בעיתון באמת בדוק בצורה, לדעתי, מספקת. לא פעם ולא פעמיים סוגיות של תחרות ושל רייטינג קצת גוברות על האתיקה העיתונאית.

"לתקשורת יש לפעמים כוח גדול מדי", היא ממשיכה, "אבל לכל אחד מהצדדים יש את הכוח הרלוונטי לו. אני לא מקנה יותר מדי חשיבות לעמדות כלי התקשורת, ואני לא מקנה יותר מדי חשיבות לעמדות מערכת הביטחון - אנחנו אמונים על האיזון. עם זאת, לפעמים אני חושבת שהתקשורת הייתה צריכה לבחור סדר יום ציבורי קצת אחר, קצת יותר ערכי - אבל זו כבר דעתי האישית".

ארבע שנות בדידות
הדיווח על לכאורה כור גרעיני בבנייה על אדמת סוריה, שלכאורה הופצץ על-ידי מטוסי קרב של חיל האוויר, הצליח בחודש ספטמבר האחרון לרשום פרק חדש במערכת היחסים בין הצנזורה לאמצעי התקשורת הישראליים.

כמעט חודש אחרי אותה תקיפה מוכחשת, פרמו וואקנין-גיל ואנשיה את קשר השתיקה שנשמר היטב עד אז משך שבועות רבים, והתירו לכלי התקשורת בישראל לפרסם את דבר התקיפה ההיא מבלי לייחס עובדה זו ל"פרסומים זרים".

אלא שהאישור עורר סערה גדולה לא פחות מעצם הפעולה. ראש הממשלה, אהוד אולמרט, נטען בעיתונים, הופתע מהסרת האיפול הצנזורלי וטען כי הדבר עלול להוביל להתלקחות בגבול הצפוני.

אנשיה של וואקנין-גיל צוטטו כמי שמסבירים כי "זה התחיל להיות פתטי, עלבון לאינטליגנציה של הציבור הישראלי". גם הצנזורית, דווח, הסבירה למקורבי ראש הממשלה כי מתן אישור לפרסם ידיעה זו בניסוח אחר אינו ערובה לנכונות הפרטים המופיעים בה, אך אלה לא השתכנעו. "הצנזורה מעלה קשות במנדט שלה", אמרו אז שרים בכירים, "ופגעה מאוד באיפול ובחוסר הבהירות שאותם בדיוק רצתה הממשלה לייצר".

גם היום, כבר ארבעה חודשים אחרי הלינץ' התקשורתי שכוון ישירות נגדה, מרצינה וואקנין-גיל למשמע השאלה. "אני בכלל לא מתייחסת לסוגיה של האירוע בסוריה", היא אומרת.

"הדבר היחיד שאני יכולה להגיד הוא שאנחנו מפעילים את שיקול הדעת שלנו בכל פעם בהקשר נתון, ואם פורסם משהו בחו"ל, אז אנחנו נאפשר לפרסם גם בארץ את מה שפורסם בחו"ל. הצנזורה בוחרת את הצעדים שבהם היא תנקוט, והאם לפעול בצורה זו או אחרת ובנוקשות זו או אחרת, בהתאם להקשר נתון. מעבר לזה אנחנו לא מתייחסים לסוגיה".

"צנזור זה מקצוע", מסבירה אל"ם סימה וואקנין-גיל שדווקא לא נולדה צנזורית. מי שגדלה בתחום המחקרי של מודיעין חיל האוויר והתמחתה דווקא בתחום טילי הקרקע-קרקע, חושבת שמצאה את הנחלה בכיסאה הנוכחי. "אני הבטחתי לשר הביטחון שמינה אותי, שאול מופז, שאשאר כאן ארבע שנים", היא אומרת. "בינתיים התחלפו שרי הביטחון, אבל אני נשארתי עם ההבטחה".

תפקיד הצנזור מציב אותך בעמדה מאוד בודדה: הגוף ה"רע" שפוסל דברים, שצריך להיות חף מאינטרסים. "מאוד בודדים בתפקיד הזה", היא אומרת בגילוי לב. "אתה בודד לא רק בתהליך קבלת ההחלטות. אתה בודד אם טעית, אתה בודד אם הצלחת. אתה חשוף לדרגים הכי גבוהים במדינת ישראל, ובאמת מה שמחזיק אותנו פה זה המשפחה הקטנה של הצנזורה, אותם 33 צנזורים שעובדים וחושבים יחד".

זה בטח מאוד לא פשוט להסתובב בעולם, ולהכיל את כל המידע הזה שאת חשופה אליו.

"'במטריקס', בסרט הראשון, יש משפט שאומר: 'איגנורנס איז בליס' (בורות היא אושר עילאי). אני מרגישה את זה היום יותר מתמיד"

כלים שיעזרו לך לבחור מה ללמוד
המבדק
מחשבן סיכויי קבלה
מחשבון בגרויות
X
שירות אישי חינם
מחפש את מוסד הלימודים שהכי מתאים לך? השאר פרטים
באנר פירסומי