חיילים לא מעטים, המבצעים שירות ממושך במחסומים השונים הפזורים ביהודה ושומרון, מכירים את ההתמודדות, זו המעמתת לעתים בין המוסר והמצפון לבין הפקודות והמטרה. לא רבים, לעומת זאת, בחרו לבחון מקרוב את השפעותיו של אותו שירות על החיילות והחיילים. ד"ר שאול קמחי ממכללת תל חי וד"ר שפרה שגיא מאוניברסיטת בן-גוריון החליטו לצלול לעומקה של הסוגיה המורכבת, כשבדקו מקרוב את דרכי ההתמודדות וההסתגלות של חיילים במחסומים. מסקנותיהם היו, במידה רבה, מפתיעות: קרוב ל-75 אחוז מהמשתתפים לא נתקלו בדילמות מוסריות במהלך שירותם.
"הנתונים אפילו מאכזבים אותי מעט", מודה ד"ר קמחי. "ברור שהחיילים מתמודדים עם דילמות מוסריות, אבל נוצרה אצלם קהות חושים מסוימת שגרמה להם לענות בשלילה על השאלה הזו". התמודדות יומיומית עם מאבק מצפוני מתיש, גם אם לא מודע, עלולה בקלות להפוך אדם לחור שחור אנושי, שלא מאפשר לאירועים לערער אותו. "אם, לדוגמה, אדם אוסף גוויות כל היום", אומר ד"ר קמחי, "בהתחלה הוא ישתגע, אחר-כך יהפוך אדיש. כשיש בטבע גירוי שחוזר על עצמו, אנחנו מתרגלים, ככה זה. האדם הוא יצור סתגלן".
חיילים במחסום. לא גילו קשיים בעקבות השירות.
לא טראומטי במיוחד
המילה "התנתקות" כמעט תמיד מעלה בראשינו תמונות של סרטים כתומים מתנופפים ברוח, סטיקרים בנוסח "יהודי לא מגרש יהודי" וחיילים האורזים חפצים. אך בעוד האירוע הזה היה ועבר, חיילי המחסומים מבצעים התנתקות יומיומית כמעט, אפילו מבלי לדעת. מודל ההתנתקות המוסרית שהגה ד"ר אלברט בנדורה, פסיכולוג חברתי מאוניברסיטת סטנפורד, הוא מנגנון המופעל כאשר אדם נאלץ להתמודד עם דילמות קשות, ומאפשר לו, בין היתר, ליטול חלק בביצוע מעשים לא מוסריים. ד"ר קמחי וד"ר שפירא מעריכים כי במהלך שירותם במחסומים, מפעילים חיילים רבים את המנגנון על מנת להקל על עצמם לבצע פעולות המנוגדות, לעתים, למצפונם. "המודל כולל מספר מנגנונים, כמו דה הומניזציה - 'הם לא אנשים, הם חולדות', פיזור האחריות - 'אני רק מילאתי פקודות', ועוד", אומר ד"ר קמחי.
"המנגנון שבדקנו במחקר הוא מנגנון ההצדקה המוסרית", הוא ממשיך. "הרעיון פשוט: אדם שבעיניו הנוכחות שלנו בשטחים היא סתם מיותרת, השירות במחסומים יהיה לו קשה וטראומתי. לעומת זאת, אם אותו אדם מצדיק את השימוש במחסומים, יהיה לו קל יותר למלא את התפקיד שלו שם. ברגע שאני מזכיר לעצמי שבעזרת המחסומים אני מגן על אחיי ועל ילדיי ומונע פיגועים בעיר שלי, זה משהו אחר וההתמודדות הנפשית הופכת קלה יותר".
גם אם עדיין לא ברור כיצד בדיוק הוא פועל, אותו "מנגנון מחסומים" מתגלה כיעיל. ממחקרם של קמחי ושפירא עולה כי רוב החיילים ששירתו במחסומים לא התקשו במיוחד בתפקידם. קרוב ל-75 אחוז מהם לא נתקלו במהלך השירות בדילמות מוסריות, ובעבור כ-65 אחוז מהחיילים לא היווה השירות קושי נפשי. 87 אחוז מהם דיווחו שהשירות במחסומים לא היה טראומתי. את הנתונים הללו ניתן אולי להסביר בעובדה שרוב החיילים (כ-70 אחוז) מצדיקים את השימוש במחסומים.
בכל הנוגע לדעותיהם הפוליטיות של המשרתים, נדמה כי לא הייתה לשירותם במחסומים השפעה משמעותית. לפני השירות, תמכו 54 אחוז מהנשאלים בהמשך השהייה הישראלית בשטחים, ולאחר השירות - 50 אחוז. לדברי קמחי, את הירידה יש לייחס בעיקר להקצנת העמדה הפוליטית של מי שממילא נטו שמאלה. רק 17 אחוז מהחיילים דיווחו כי הם חשים אשמה בעקבות השירות.
במשך ארבעה חודשים אייש גדוד 50 של הנח"ל את מחסום שוטר בחברון. שנה וחצי לאחר מכן, נזכר סמל אסף שי, שלחם בגדוד: "החיפושים הגופניים על הילדים והזקנים, העיכוב, אלה דברים יומיומיים שם. בתקופה ההיא עשינו דברים שאני לא רוצה לראות כחלק מהחיים שלי. אבל המחשבה שזה הכרחי היא שעזרה לי להתמודד עם המצב הזה. כששומעים על פלסטיני שניסה להבריח סכין למערת המכפלה ולפגוע במתפללים, מבינים שזה נחוץ".
המחקר מוכיח כי בדומה לסמל שי, חיילים רבים משתמשים בטיעון הזה ובדומים לו כדי להקל על עצמם את השהות במחסום. נדמה כי המטרה מקדשת את האמצעים, שהם, לעתים, נערים בני 19.
המחקר בדק שלושה מעגלי הסתגלות: הסתגלות רגשית, הסתגלות התנהגותית והסתגלות קוגניטיבית הנוגעת לשינוי עמדות פוליטיות. דתיים, חילוניים, ימנים ושמאלנים - כמעט כולם משתמשים במנגנון, אך בין קבוצה לקבוצה משתנה רמת ההסתגלות על-פי המדדים השונים. יוצאי הקיבוץ ובתי-הספר העירוניים-ממלכתיים השתמשו פחות בהצדקה מוסרית מתלמידי המוסדות הדתיים, ולכן גילו רמת הסתגלות נמוכה יותר. יוצאי הקיבוץ ובתי-הספר העירוניים-ממלכתיים גם דיווחו על מקרים רבים יותר של שימוש באלימות שלא לצורך כלפי הפלסטינים, מאשר תלמידי המוסדות הדתיים לשעבר.
נתון נוסף המשפיע על רמת ההסתגלות הוא התפקיד אותו ממלא החייל במחסום. על-פי המחקר, מפקדי המחסומים הם בעלי רמת ההסתגלות הגבוהה ביותר, על אף התמודדותם היומיומית עם דילמות מוסריות. מפקד המחסום הוא בעל ראייה רחבה יותר, ומצביע על המחסום כחלק ממלחמה כוללת שנועדה למגר ולעצור את הטרור. לכן, הוא מפעיל מנגנון חזק יותר של הצדקה מוסרית שמגביר את הסתגלותו.
תפיסות אמל"ח ומחבלים פוטנציאליים במחסומים מחזקות בקרב הלוחמים את התחושה שהם ממגרים את הטרור. החיילים שהשתתפו במחקר שירתו כולם במחסומים בתקופת האינתיפאדה השנייה, בה רבו התפיסות מסוג זה וחיזקו את הצידוק המוסרי.
היום, בתקופה רגועה יותר, עלול המנגנון הזה להתערער?
"אם החיילים ירגישו שלעובדה שהם שם אין הרבה ערך מבצעי, אז כן. אי-אפשר לבלף כאן. אם אני רואה שאין תפיסות ומרגיש שאין חשיבות לשירות שלי כאן, הכל יתפוצץ. לעומת זאת, אם החיילים מרגישים שהגענו לתקופת רגיעה הודות להם, זו הצדקה מוסרית מצוינת. אם יש פחות ניסיונות הברחה במחסומים, אני, כחייל, רשאי לחשוב שזה בגלל שאני עומד שם", מסביר ד"ר קמחי.
עניין של נורמה
לפני מספר שנים ערכה אחת האוניברסיטאות הידועות בארה"ב את "מחקר בתי-הסוהר". המחקר ביקש לבדוק עד כמה תנאי השטח מכתיבים את התנהגותו של האדם, ועד כמה הוא מושפע מהסיטואציה אליה נקלע. הסטודנטים חולקו באופן אקראי לשתי קבוצות: אסירים וסוהרים. במרתף האוניברסיטה הוקמו תאי כלא ששימשו את האסירים המדומים, והסוהרים צוידו באזיקים, באלות ובאביזרים נוספים. הסטודנטים ניהלו במקום "חיי כלא" לכל דבר, והחוקרים צפו בהם במצלמות נסתרות. לאחר שישה ימים נאלצו הפרופסורים להפסיק את המחקר, מאחר שרמת האלימות עברה כל גבול. האסירים הבדיוניים התפרעו והתמרדו והסוהרים התאפקו בקושי יומיים בטרם שלפו את האלות. הם הפנימו יתר על המידה את דמותו של הסוהר האלים, ופעלו כאחוזי דיבוק. "במחקר הזה, הסיטואציה קבעה את ההתנהגות", מבהיר ד"ר קמחי, "אך במחקר שערכנו, דיווחו החיילים על מעט מאוד מקרים של התנהגות אלימה כלפי הפלסטינים, למרות מה שמוכיח ניסוי בתי-הסוהר. אמנם מדובר בדיווח עצמי של הלוחמים, אבל בכל זאת, על-פי הניסוי, צריך להוריד בפניהם את הכובע".
בסוף שנות ה-80 ערכו פרופ' צ'רלס גרינבאום ופרופ' דן בראון, אז פסיכולוגים בשירות מחלקת מדעי ההתנהגות, מחקר שבדק את התנהגות החיילים במהלך האינתיפאדה הראשונה והעלה מסקנות הפוכות. בדוח נכתב כי "שני שלישים מהחיילים דיווחו שנתקלו פעמים רבות בהתנהגות גסה כלפי האוכלוסייה. היחידות דיווחו על התנהגות אלימה גם כשהנסיבות לא חייבו התנהגות כזו". שליש מהחיילים חשו שהשירות פוגע בדימוי העצמי שלהם כחיילים וביציבותם הנפשית.
"שר הביטחון באותה תקופה היה יצחק רבין", משחזר פרופ' גרינבאום, "ולו יוחסה האמירה 'לשבור להם את העצמות'. זה היה הלך הרוח, גם אם הוא הכחיש את הדברים מאוחר יותר". באותו המחקר, הסכימו 82 אחוז מהחיילים עם המשפט "עמדה תקיפה של צה"ל מביאה לשקט".
תוצאות המחקר מעלות את החשש כי לעתים, במקומות ובמצבים מסוימים, הפך השימוש בכוח לנורמה. "לפעמים זו הייתה אפילו הנאה", אומר פרופ' גרינבאום בפליאה מחודשת. "בעבורם זו הייתה הזדמנות להרגיש בעלי סמכות, בעלי כוח. שמענו הרבה עדויות של חיילים על שיטוח מכוניות פלסטיניות, והם דיברו על זה כעל חוויה".
לדברי פרופ' גרינבאום, שימשה הסיטואציה האלימה הזדמנות לפרוק אגרסיות עצורות. לא הפקודות הן שהעניקו לכך לגיטימציה, אלא הנורמה ששלטה בחלקים מסוימים בצה"ל. בגישה תמכו גם קצינים בכירים, דוגמת מפקדה של אחת האוגדות דאז, שפירט את פקודתו של רבין, שר הביטחון: "נשבור להם את הידיים והרגליים", אמר אז, על מנת למנוע אי-הבנות.
הגוף כמכונה
נתון משותף אחד בולט לעין בשני המחקרים: הן במהלך האינתיפאדה הראשונה והן בזו השנייה, דיווחו רוב הנשאלים כי אינם חשים אשמה, ולא נתקלו בקושי נפשי כחלק מהשירות. גבי דונויט, פסיכולוג קליני, הגדיר באחד ממאמריו את המתרחש במחסומים כ"סוד חברתי". שתיקת החיילים, לטענתו, מכסה על אותו סוד. הם אינם יכולים לחשוף את הנעשה שם במלואו כיוון שאז ייחשבו למי שמחזקים את התדמית השלילית של ישראל ושל צה"ל בעיני חלק ממדינות העולם.ד"ר קמחי מציע סיבה נוספת לקשיים המועטים עליהם מדווחים החיילים. "ההסבר הסביר יותר לדעתי הוא שימוש החיילים במנגנון הדיסוננס הקוגניטיבי". על-פי גישה זו, במצב בו ישנו פער בין עמדות החייל להתנהגות שהתפקיד דורש, יעדיף החייל לשנות את עמדותיו. "מי שמתנגד לנוכחות הישראלית בשטחים והוצב במחסום, יעדיף בדרך כלל לשנות את העמדות שלו, להפעיל הצדקה מוסרית או כל מנגנון אחר כדי שיהיה לו קל יותר", מסביר קמחי. "מי ששירת במחסום יעדיף, באופן טבעי, לדווח על התנהגות נאותה והוגנת. זה מצמצם את הפער, ומקל על ההתמודדות.
"צורת התמודדות נוספת של החיילים המשרתים במחסומים, היא פשוט לפעול באופן אוטומטי", ממשיך ד"ר קמחי. "להגיד לעצמם שצריך לעבור את התקופה הזו, ולעשות את זה באופן הכי פרקטי שאפשר. בלי לחשוב יותר מדי".
את דרך פעולה האוטומטית מכנה פרופ' גרינבאום "מנגנון הפיצול", הידוע גם כ"מנגנון הספליט", בו יכול אדם להשתמש באופן מודע או לא מודע. באמצעות אותו פיצול יכול החייל להפריד בין המעשה והפרקטיקה, בין העולם החיצוני ובין הרגש שהוא מעורר. "למעשה, המשמעות היא להתייחס לגוף שלך כאל מכונה", מסביר פרופ' גרינבאום. "אני מבצע את הדברים שתכנתו אותי לבצע, מפעיל את המכונה כשצריך, אבל זה לא באמת אני שמבצע את הדברים האלה. דיברנו עם חיילים שהרגישו שהגוף שלהם עושה איזושהי פעולה, והם מסתכלים מבחוץ".
ייתכן גם סוג של נתק, מסוכן אך מקל, בין ההיגיון והרגש. "יש פקודות שצריך לבצע, אני מבין למה הן ניתנות, אני מבין למה אני עומד במחסום. אני פשוט נחסם מבחינה רגשית", מספר ג', ששירת בחטיבת כפיר עד לפני כשנה. לעתים אדם יודע שלא פעל על-פי כללי המוסר שלו או של החברה, אך הוא לא מאפשר לעצמו להרגיש דבר. זה אולי נשמע כמו תאוריה מופרכת, אך מסתבר שניתן, במצבים מסוימים, לבחור אילו רגשות ברצוננו לחוש, ומתי. הסכנה הגדולה הטמונה כאן היא התנתקות מוחלטת, שעל השלכותיה הבעייתיות, אומרים החוקרים, מיותר להרחיב.
