אל"ם אילן מלכא הוא אדם נוח. גם סשן צילומים, עניין מטריד בדרך כלל, מתקבל אצלו בהשלמה: לא השמש בעיניים, לא חייליו המביטים בסקרנות במתרחש, אף לא הלו"ז הצפוף שמצפה למפקד חטיבת גבעתי בהמשך היום.
אבל בקשה אחת בכל זאת יש לו, למח"ט: "צלמו אותי עם הדגל של החטיבה, לא על הרקע של חברון", הוא מחייך, "אולי יחשבו שזאת עזה".
המפקד הטרי, כמו גבעתי כולה, יודע שיש לא מעט אמת בהלצה שהשמיע. רק חודשיים שהם באיו"ש, והסגול מתגעגע לגזרה שננטשה זמנית. תחושת הפספוס לא מוסתרת. "יש הרגשה כזו בקרב החיילים, בקרב המפקדים, רוצים לחזור לשם", מודה מלכא. "בשבוע שעבר קיימתי שיחות חתך עם לוחמים, ואחד מהם אמר לי: 'התגייסתי לגבעתי כי רציתי להילחם בעזה. סיימתי טירונות, סיימתי אימון מתקדם, עכשיו אני באיו"ש, תכף יוצא לעוד אימון, ורק לאחר מכן אני יורד לעזה. אני באתי להילחם בעזה'".
ומה אמרת לו?
"שיחכה"
אל"ם מלכא
עניין של עיתוי
שבע שנים שהמילים גבעתי ועזה נאמרות בנשימה אחת: מאז הנסיגה מדרום לבנון הועבר מרכז הכובד של הסגולים לרצועה. בתקופה זו ערכו כוחות גבעתי מאות פשיטות לעומק השטח הפלסטיני, בגזרה שנחשבה אז לאינטנסיבית ביותר בצה"ל. אלא שלפני כחודשיים נרשם תקדים היסטורי קטן, כשהחטיבה התייצבה לתעסוקה מבצעית ביהודה ושומרון - הממושכת ביותר שלה עד כה. "באוגדת איו"ש וגם בפיקוד המרכז היה חשש מכך שגבעתי מגיעה מעזה - מקום שיורים בו ויש היתקלויות תכופות - לסביבה אחרת עם אזרחים וחיכוך גבוה עם פלסטינים", מגלה מלכא. "אני שמח שהמפקדים הבינו את זה מהר מאוד, התאקלמו בגזרה ובחלק גדול מהמקומות גם מרגישים טוב עם שינוי הפעילות הזה. זה אתגר לא פשוט למנוע כאן שאננות, זה מצריך שינוי בתודעה, כי כשיש פה אירוע - הוא אירוע קשה". "ההבדל הגדול בין עזה לאיו"ש הוא שפה צה"ל נמצא בכל מקום, זה שטח כבוש", ממשיך המח"ט. "עכשיו סיירתי עם מפקד פיקוד הדרום, והגענו למערת המכפלה בלי שום חשש, וזה ההבדל הגדול. יש הבנה שצה"ל נמצא בכל מקום. גלי המעצרים שצה"ל מבצע בגזרה, הם לדעתי אחת הסיבות המרכזיות לכך שהטרור לא צמח באיו"ש ולא התפתח למה שקורה בעזה. אבל תשתית הטרור פה מתפתחת כל הזמן. זה כמו דשא שצומח וצריך מדי פעם לקצץ אותו, אחרת הוא יצמח למימדים שאי-אפשר יהיה לשלוט עליהם".
אל תיתנו לניתוח המדוקדק להטעות אתכם. אמנם ערי השומרון הן המקום בו עיניו של מלכא אמורות היו להתמקד בעת האחרונה, אבל הפזילה לדרום-מערב היא בלתי נמנעת. אף על פי שגבעתי יצאה לצפון, לאימון חטיבתי שני לשנה זו, כחלק מלקחי המלחמה בה השתתפה באופן שולי, הרי שאם לא יהיו שינויים של הרגע האחרון, בקרוב ישובו הסגולים לסביבתם הטבעית. "אם הייתם יושבים במשרד שלי, הייתם רואים את התמונה מעזה ב'משואה' שלי. אנחנו כל הזמן עוקבים אחרי הנעשה בעזה ומתכוננים מנטלית ומקצועית לחזרה".
בראייתך, עד כמה קרוב מהלך התקפי משמעותי בעזה?
"אנחנו צריכים להתכונן לכל תרחיש. לא צריך להיות נוכח בהערכות מצב סודיות כדי להבין שמה שקורה שם, זה משהו שבאיזשהו שלב צריך יהיה להיעצר, או בדרך מדינית כזו או אחרת, או בפעולה צבאית. חטיבה לוחמת חייבת להיות מוכנה כל הזמן".
אתה יכול להעריך מה יהיה הקש שישבור את ישראל?
"זה יכול להיות אירוע קשה אל מול אזרחים, קסאם בגן ילדים, או פיגוע קשה שיוצא מעזה. זה יכול להיות גם פיגוע קשה כנגד חיילים שלנו, או דברים אחרים שמונעים על-ידי מערכות אחרות שאינן בשליטת הצבא. בכל מקרה, המסר צריך להיות ברור: אנחנו יכולים להגיע לכל מקום בעזה, אם נצטרך. זה הכל תלוי בצד השני".
בראייה לאחור, היה נכון לצאת מעזה?
"מבחינת הצבא, אני חושב שעם האמצעים הקיימים היום ואופי הפעילות הקיים היום, אנחנו מבצעים פעילות יותר אינטנסיבית מבתקופה בה ישבנו בתוך הרצועה. היום בכל לילה יש פעילות מבצעית, זה הכל עניין של החלטה עד לאיזה עומק אתה רוצה להגיע, אין בעיה או אילוץ שאתה לא יכול להיכנס בגללם. מעבר לזה יש הבנה מאוד ברורה, שאם מה שקורה בעזה ימשיך להתפתח ולהתעצם, אז המצב בעוד שנה יהיה אחר לגמרי והמחיר כנראה יהיה יקר יותר. לכן זה עניין של עיתוי: מתי אתה נכנס, איך אתה פועל. מדברים היום על כמה הרוגים יהיו אם הצבא ייכנס, אבל אלה הן ספקולציות שאני מציע לאף אחד לא להתעסק בהן".
יש תרחיש עזתי שמפחיד אותך?
"במלחמה או בפעילויות התקפיות כאלה ואחרות יש מחיר. אנחנו לא יכולים לשלוט מראש ולהגיד מה המחיר הזה יהיה. השאלה היא עד כמה אתה מכין את הכוח שלך למשימה הזו, כמה מהר אתה מתגבר על האובדן וממשיך הלאה, עד כמה אתה מאמין במה שאתה עושה ומכין את האנשים שלך מבחינה מנטלית".
ובהקשר המנטלי, איך חיים עם העובדה שאתם רחוקים מהרצועה וגולני קוצרים שם את פירות התהילה במקומכם?
"כל לוחם יודע וזוכר מה החטיבה עשתה לפני כמה חודשים ויודע שאנחנו חוזרים לשם. בתקופה האחרונה גולני עושים פעילות יפה מאוד בעזה, ואני מעריך את החטיבה המצוינת הזו. צריך לזכור שזה צה"ל, זה לא עסק פרטי. חטיבת גבעתי תחזור בקרוב לעזה, תחזור הביתה, ותמשיך לעשות את מה שהיא עושה הכי טוב. בסוף הרוח שצריכה לנשוב ברצועה ובכל היישובים שסביבה זו הרוח של גבעתי. היא נשבה, היא נושבת גם היום, והיא תמשיך לנשוב יותר חזק, כשנחזור".
היעד: משפחה מנצחת
אל"ם אילן מלכא (40) חלם גבעתי מיומו הראשון במדים. הוא החל את שירותו כלוחם ועם השנים ביצע את כל תפקידי הפיקוד בחטיבה, לרבות מג"ד "רותם", מפקד בסיס האימונים החטיבתי ומפקד חטיבת המילואים "שועלי מרום". לכיסא המח"ט, עליו התיישב לפני חמישה חודשים בדיוק, הובילו אותו הנסיבות. "לא ידעתי שזה מה שאני רוצה להיות", מתוודה השועל הוותיק, "רק כשהייתי מג"ד וראיתי מה אילן מלכא מסוגל לעשות, הבנתי שאני יכול יותר ורוצה יותר, אבל גם אז לא באמת האמנתי שזה יגיע לשם. בסופו של דבר, כאחד שרצה להגיע לגבעתי והגיע לתפקיד המח"ט - זו גאווה גדולה". אתה רואה הבדל בין מח"ט כמוך, שצמח בחטיבה מיומו הראשון במדים, לבין מי שלא? מה אתה יכול להביא איתך שאחרים לא מביאים?
"אני מביא איתי לתפקיד את החיבור, האכפתיות, האהבה למקום הזה שנקרא גבעתי. לא שזה היה פחות עם מח"טים אחרים, אבל זו מעין סגירת מעגל. קשה להסביר את זה, אלה עוצמות שקיימות בי ומניעות אותי גם ברגעים של עייפות, אתה יודע שאתה חייב בשביל המקום הזה. אתה גדלת פה ואתה חייב. גם הקצינים והמפקדים רואים מח"ט שגדל בחטיבה, רואים שעשיתי את המסלול הקונבנציונלי ולא מישהו שמוצנח ככה מאיזשהו תפקיד כזה או אחר מבחוץ, וזה דבר שנותן להם הרבה השראה".
לפתחו של המח"ט, שרשם תקדים במינויו, מונחת כעת סוגיה מטרידה: מספר המבקשים לשרת בגבעתי עמד בשיאו (מארס 05') על 1.2 מועמדים על כל מקום פנוי - מה שלא עשתה הסדרה "טירונות", עשתה הלחימה בעזה. אלא שמאז ירד הביקוש משמעותית והתייצב על שיא שלילי במחזור נובמבר האחרון - רק 0.9 בני נוער התמודדו בחודש שעבר על כל מקום בחטיבה, נתון שאילץ את גבעתי לגייס בני נוער שהעדיפו לשים כומתה אחרת בכותפת.
"יש גאווה בגבעתי, אבל לא במקום שבו אני כמח"ט רוצה לראות אותה", מודה מלכא. "אני מאמין שהתחושה הפנימית של האנשים משפיעה מאוד על האחוזים. זו מלחמה על המלש"בים עם כל החטיבות האחרות והתחרות היא קשה. גם מי שלא בחר בחטיבה מרצונו, אחרי שבועיים התחושה שלו משתנה והוא מורעל על גבעתי. יש פה היום סמג"דים ואפילו מג"דים שבתחילת הדרך שלהם רצו להגיע ליעד אחר. אבל זה לא בגלל משהו שאין לנו. וזה לא שלחטיבות אחרות יש איזה משהו נוצץ שמושך את האנשים".
אז מה יש לגבעתי בכל זאת?
"את ההתעסקות בלחימה בטרור בגזרת עזה. פעם, כשהייתי חייל והיו שואלים אותי: 'נתקלת? באת במגע עם אויב?' זה לא היה - פעם בשנה הייתה היתקלות בלבנון וזהו. היום כמעט שאין לוחם בחטיבת גבעתי שלא היה תחת אש".
למה אתה בחרת גבעתי?
"כי חבר שלי הלך לגבעתי והמליץ לי עליה. היום יש בחטיבה אלפי חיילים ומפקדים - אם כל אחד ימליץ לחבר שלו ויגיד 'רק גבעתי' - אנחנו נהיה שלושה על אחד, לא 9.0. החייל צריך להבין שזה חלק מהמחויבות שלו - להיות שייך לחטיבה זה לא רק לשים את הכומתה ואת הנשק. גבעתי זה לאהוב את המקום שאתה נמצא בו, לאהוב את המפקדים.
"אם ניקח משפחה רגילה בארץ, משפחת כהן", ממשיך המח"ט, "ונשאל מהם כללי ההתנהגות - עד כמה האבא דואג לילדים, איזה חינוך הם מקבלים - אז נראה שיש שוני בין משפחה למשפחה, ממש כמו בין החטיבות. על זה בדיוק אני מדבר. אם אנחנו, כחטיבה, נדע לטפל בחיילים שלנו בצורה ראויה, נחנך אותם, ניצור את הזיקה למשפחה - זו תהיה משפחה מנצחת. איפה שיש מפקד איכותי - שם תהיה פלוגה טובה, שם יהיה גדוד טוב ושם תהיה חטיבה טובה. אני רוצה לראות את החטיבה במקום שבו שני מלש"בים מתחרים על כל מקום פנוי. לפחות. אני לא רק מאמין שזה ייתכן, אני מאמין שזה צריך להיות ככה, כי אין שום סיבה שזה לא יהיה המצב".
כשתסיים את תפקידך, הכותרות יבשרו על יותר מועמדים על כל מקום פנוי?
"אני מאמין שיהיו שניים".
בזכות המשוב מלמטה
אם תשאלו לוחם גבעתי מה הוא יודע על המח"ט החדש, ודאי יאמר: "זה שקיצץ לנו את הזקנים". רק חמישה חודשים בתפקיד, אבל מלכא כבר עשה את שלו מבחינתם. לנצח ייזכר בגנות הגזירה שגזר בחודש שעבר, במסגרתה אסר על לוחמיו, שאינם מחזיקים בפטור רפואי או דתי, לקשט את פניהם בזקנים, על אף שהדבר מותר על-פי פקודות הצבא. הלוחמים איימו במרד ואף בקבילה קולקטיבית, קולות שגוועו בינתיים. אלא שגם אחרי הסערה שעוררה הפקודה השנויה במחלוקת, מסרב המח"ט להתרגש. "לא אהבתי לראות שמפקד נדרש ללכת עם סרגל בכיס, ולמדוד בכל פעם את גודל הזיפים של חייליו - בן יומו, בן שבוע או בן שבועיים", מסביר אל"ם מלכא. "לא מעט חיילים ניצלו את זה כדי לא להתגלח בבוקר, כי הם קיבלו אישור מהמפקד, אבל בסוף השבוע, כשהיו יוצאים הביתה, הם היו משנים את גודל הזקן כדי להיראות טוב יותר ביציאה עם החברים. ביום ראשון הם היו מקבלים דוח ממשטרה צבאית. "הזקן זה רק סימפטום", הוא ממשיך, "איזה פתח שמצאו כדי לא לעסוק בהרגל הקבוע שלמדנו וגדלנו על ברכיו. אז עכשיו לא מתגלחים, מחר בבוקר גם לא ינקו את הנשק, ואז הנשק לא יירה. זה לא משהו שהוא בוואקום; יחידה שאין בה שגרה של משמעת - תיכשל בקרב, ואני לא חושב שזה מוקצן. אני מאמין שזה מתחיל במשהו קטן, שאולי נשמע לפעמים קצת מגוחך וקצת לא קשור ללחימה, אבל בסוף זה משפיע על האווירה".
וזה באמת השפיע על האווירה - איך אפשר להסביר לחיילים שהרעיון שעומד מאחורי הפקודה הוא הצלחה בקרב?
"יש מסר שצריך להיות ברור: המשמעת והשגרה ישפיעו בסוף בשדה הקרב. אני הגבתי גם לפידבקים שקיבלתי מהמפקדים, שסיפרו לי שלא היו להם כלים להתמודד עם התופעה הזו, שכל עוד יש היתר לחייל לגדל זקן, החייל עשה מה שהוא רוצה. מפקד רואה את החייל שלו עובד עליו: כל השבוע לא מתגלח, יוצא הביתה וחוזר לו מקוצץ".
על אף שתדמית לוחמיה נחשבת, בהיבט המשמעתי, לטובה מזו של החטיבה האחות, גולני, הרי שבשנים האחרונות הפתיעו הסגולים לא אחת בתעוזתם: לפני שנתיים ברחו תשעה לוחמים מהבסיס, במחאה על שלילת זכויותיהם כוותיקים; במקביל נחשפה פרשת התעללות של מ"כים בטירוניהם - מקרה שחזר גם שנה לאחר מכן. רק בשנה שעברה פרצו שני מקרי מרד נוספים, האחד אף זכה לכינוי הייחודי "מרד שקי השינה".
כל אלה האירו את הצורך בחשיבה מחודשת על תופעה צה"לית שמאז ומעולם משכה אש - ה"צעירות-ותיקות", אותו נוהל בלתי פורמלי ומקדש פז"ם. אלא שכאן מלכא, בניגוד ליד הנוקשה שמפעילים מקביליו, מגלה דווקא הבנה מסוימת. "יש היום הבדל בתוך הפלוגות הוותיקות בין חייל צעיר לוותיק, אבל ההבדל הוא לא כמו שהם היו רוצים לראות אותו", הוא מנתח. "זה נכון שזה יוצר מרירות, כי חיילים ותיקים לא בדיוק מקבלים את מה שהם חושבים שמגיע להם לקבל, מה שהם שומעים שמקבלים אולי ביחידות אחרות. יש כמה דברים שמ"פים העלו בפניי, שכן אפשר לבוא בעזרתם לקראת חיילים במחזור מסוים, כמו השכמה מאוחרת יותר, למשל, וזה חשוב לי. אמרתי דבר מאוד ברור למפקדים: 'דברו עם החיילים ותשמעו מה יש להם להגיד'. ברגע שזה בא מלמטה, יש לך לגיטימציה ושותפות של החיילים בתהליך הזה. ברגע שיש עיסוק בתחום הזה, אז אני מניח שזה לא איזה שקט מדומה לאורך זמן, שמתפוצץ לך בפרצוף אחרי חצי שנה באיזה מרד כזה או אחר".
אז אתה אומר שלא כצפוי איזה מרד בתקופתך.
"הכל יכול להיות. אבל אם אתה פועל נכון, ערני וקשוב למה שקורה למטה, והמפקדים שלך טובים, אז זה יכול לצמצם מאוד את האפשרות הזאת. אין מה לעשות, יש מפקדים שטועים, מתייחסים לחיילים שלהם בצורה לא נכונה, וברוב המקרים ברור שזה כישלון שלנו, ממני ומטה. חיילים בסיטואציות מסוימות נוקטים בפעולה של מרד כי הם מרגישים שאין עם מי לדבר. מה שצריך להוביל אותנו זה הקשר בין המפקד לחייל וההבנה שאם אתה תאמין בו והוא יאמין בך, אתה יכול לעשות כל דבר".
עד כמה חשוב לך הדימוי שלך בעיני החיילים?
"בסוף המשוב מלמטה הוא הכי חשוב, לא המשוב מלמעלה, אבל זה לא שאני מחפש את זה ושואל מה אומרים עליי. אני מאמין במה שאני עושה, אבל גם מתייעץ. אני אומר למפקדים שכפופים לי: 'תקפידו שהחיילים שלכם יהיו גאים. לפני שאתה אומר לחייל: 'תרים את הנשק ותירה', תדאג שהראש שלו יהיה למעלה'".
