מיד לאחר הפנייה שמאלה מהכביש המהיר, לוחץ סרן אלעד שושן על דוושת הבלם. המכונית מצייתת, ותחנת הדלק שהיוותה נקודת ציון מקדמת את פניו של השלט הקטן, "דברת". בתום נסיעה קצרה החוצה את היישוב לכל אורכו, מחנה שושן את הרכב. שם כבר מחכים לו סרן רועי צוויג-לביא וסרן רן מידן.
שלושה טרקטורים ושער ברזל גדול תוחמים את הקיבוץ. מעברו השני נפרסת האדמה שצבעה החום מתחלף בצהוב ובירוק ככל שמתרחקים מהשער, ובאופק ניצב הר תבור. מרחוק מתקרב רכב נוסף בו נוסע חבר הקיבוץ עם שתי בנותיו הקטנות. הוא מבחין במדים ובדרגות ומזהה בקלות את הקצינים. "אל תבנו פה", הוא אומר מיד ומפנה את מבטו לשטח האדמה שבין החממות לחורשת העצים, בו מתוכננת לקום בעוד כשנתיים שכונה צבאית חדשה ביוזמתם של הקצינים. "למה?" שואל בפליאה סרן שושן. "אתם הורסים לי את הנוף", עונה הקיבוצניק בדאגה. הבעת ההפתעה של שושן מתחלפת בחיוך. "אם לא אנחנו", הוא משיב בנועם, "לא יהיה לך כאן יישוב".
חבר מביא חבר
סרן שושן, היום מ"פ טירונים בגדס"ר הצנחנים, וסרן צוויג-לביא, מ"פ בגדוד 890 של אותה החטיבה, הכירו עוד כשלמדו ביחד בפנימייה הצבאית בחיפה. כבר אז הם דיברו על חלומם להקים יישוב קהילתי. "זה תמיד היה באוויר", מספר לביא. "היה לנו ברור שאנחנו באמת רוצים לעשות את זה. עד היום יש לי כרטיס ברכה שאלעד קנה לי כשהיינו בני 15, ובו הוא כתב: 'תזכור אחי, בית ליד בית במושב בצפון הארץ'".בשנת 2005 סיימו השניים את לימודיהם בפנימייה והתגייסו לחטיבה האדומה. לאורך שנות השירות הצבאי, על אף ששניהם עברו מסלול דומה, הקשר ביניהם התרופף. בשנת 2005 הגיעו שוב לאותה מסגרת כשהחלו את לימודיהם במכללה לפיקוד טקטי. מהר מאוד הבינו שזו ההזדמנות להתחיל להגשים את חזונם: בשנתיים הקרובות, שיוקדשו ללימודים, יהיה להם מעט יותר זמן פנוי, והם יכירו בוודאי אנשים נוספים שירצו לאכלס את היישוב.
"מה שמשך אותי מלכתחילה לרעיון היה מושב יתד שבו גדלתי. ראיתי אותו כמודל לחיקוי", מסביר שושן. "זה יישוב קטן של 30 משפחות, וכולם מכירים את כולם. בימי שישי משחקים יחד כדורגל שכונה נגד שכונה, וחיי החברה מאוד פעילים. זה מאוד קסם לי".
שושן מוסיף שהתרומה לפיתוח הארץ מצטרפת גם היא לרשימת הסיבות להקמת היישוב. "היוזמה נבעה גם מתוך ציונות, גם מתוך רצון במקום משלנו שנוכל לבנות ברוח שנרצה. היה לנו ברור שאנחנו מחפשים גרעין של אנשים איכותיים, ושאופי היישוב יהיה צעיר. אז אמרנו, נוכל ליצור את הגרעין הזה אם עכשיו, לפני שכל אחד מוצא את הנתיב שלו בחיים, נחליט איפה אנחנו רוצים לגור. בהתאם למקום שבו נבחר, כל אחד יבנה את המסלול שלו".
"יכול להיות שבסופו של דבר אפילו לא נכיר את כל הגרעין שיחליט להצטרף אלינו", מציין צוויג-לביא, "אבל אחד היתרונות הכי גדולים של הפרויקט, הוא שזה מין 'חבר מביא חבר', אתה בעצם בוחר את השכנים שלך. בקבוצה שקיימת היום, מסלול החיים של כולנו די דומה. כולנו, למשל, משרתים כקצינים ביחידות לוחמות. אני יכול לגור בשכונה צעירה ברעננה, אבל אלה לא החבר'ה שקורצים לי. לי חשובה האחווה, שיהיה הווי. אולי ארוחה משותפת בערב שישי, טיולים בחגים. זה יתרון גדול אם אתה מכיר את האנשים ויודע שהם רוצים את אותם הדברים".
לאורך התהליך שקלתם גם את האופציה הקיבוצית?
"כל הזמן שמענו מסביב 'קיבוץ'", אומר צוויג-לביא, "אבל מראש אמרנו שאנחנו לא רוצים את המאפיינים הקיבוציים. החופש הפנימי שלנו חשוב לנו. יש הבדל גדול בין שיתוף וחברות לבין להיכנס אחד לשני לחיים. אנחנו מאוד מאמינים בהדגשת הקו הזה".
שושן: "זה גם לא סוד שהקיבוץ היום כבר לא מצדיק את עצמו, ועובדה שכמעט כל הקיבוצים מופרטים".
מאז שהחלו את לימודיהם במכללה, ברור היה להם שהיישוב יוקם בצפון הארץ. אחת הסיבות, לדבריהם, הייתה אידאולוגית: נקודת אחיזה יהודית נוספת באזור. אזור המרכז, בנוסף, הוא יקר בהרבה, והיה עליהם לבחור באזור בו יוכלו לממן את מגוריהם.
"מעל הכל", מדגיש שושן, "רצינו להתרחק מהמרכז. אנחנו אוהבים את הנוף של הצפון, אוהבים לטייל באזור, ורצינו להרגיש כפר באזור שהוא כפרי. לא בשכונת וילות שנראית כמו מושב אבל נמצאת בלב כפר סבא או צמוד לתל אביב".
להכות בברזל החם
זמן קצר אחרי תחילת הלימודים במכללה, הבינו השניים שהקמת יישוב מאפס היא חזון אופטימי מכדי להיות מציאותי. בבירורים שערכו עם גופי התיישבות שונים, הם קיבלו מסר אחד ברור: המדינה, בדרך כלל, מתנגדת להקמת יישובים חדשים ומעודדת את חיזוק אלה הקיימים. גם עלויות הקמת תשתית ליישוב חדש גבוהות בהרבה ממחיר ההצטרפות לאחד קיים. כך עלה רעיון הרחבת יישוב חלש. "ככה", מסביר שושן, "התחזקה אצלנו האידאולוגיה. אמרנו שנביא ליישוב קבוצה של קצינים איכותיים ופעלתניים וביחד נחיה את היישוב".במקביל, ארגנו צוויג-לביא ושושן פגישה ראשונה במכללה, בה חשפו לראשונה את תוכניתם. למפגש הגיעו למעלה מ-20 חניכים, וכשהעלו את נושא המיקום, החלו המתעניינים להציג בעיות ואילוצים. אחד אמר שחשוב לו להיות קרוב לתל אביב, בעוד שאחר רצה לחיות בסמוך לכנרת. מישהו טען שיש לגור בקרבת חוצה ישראל, ואחר העדיף להתיישב ליד עיר גדולה. "אם זה היה תלוי רק בי", מציין שושן, "יכול להיות שהייתי בוחר במצפה הילה, ממש על הגבול הצפוני. אבל אם אני רוצה להביא 30 אנשים, אני חייב למצוא את עמק השווה. מה שנראה לנו אופטימלי היה עמק יזרעאל".
מהר מאוד הבינו היוזמים שהסיכוי ש-20 איש יגיעו להסכמה הוא קטן. לכן החליטו להקים מועצה מצומצמת, שתגבש את ההצעות ותעלה אותן בפני הפורום הרחב להכרעה. ללביא ושושן הצטרף גם סרן רן מידן, מפקד סוללת מסלול בגדוד "הרעם" של התותחנים.
"בהתחלה, עיקר הפעילות היה גיוס אנשים בשיטת חבר מביא חבר", מסביר מידן, "הצטרפו מכרים, חבר'ה שלמדו איתנו במכללה, והגרעין המרכזי שהתגבש בסופו של דבר היה מורכב מאנשי צבא עם איזשהו רקע קרבי, סביב גיל 25. היום יש בערך 30 מתעניינים".
"ככל שהתעמקנו בעניין ובדקנו עלויות", ממשיך צוויג-לביא, "התגבשה אצלנו עוד תובנה: אם אנחנו רוצים לעשות את זה באופן עצמאי לגמרי מבחינה כלכלית, זה חייב להידחות לגיל 30 או 35. אבל כיוון שהיה לנו חשוב לגדול יחד, לחיות כקבוצה מגיל צעיר ולהביא ילדים ראשונים יחד, החלטנו שאנחנו רוצים להכות בברזל כל עוד הוא חם, ואחד המפק"צים במכללה חיבר אותנו למנהלת המגורים באגף משאבי אנוש".
המועצה נפגשה עם רמ"ט אמ"ש, תא"ל אבי זמיר, שלא הסתיר את שמחתו. "הוא אמר לנו", מספר שושן, "שאחת המטרות שלו בתפקיד היא לרתום לצבא את אוכלוסיית הליבה, את האנשים הטובים שבדיוק נמצאים בצומת: להמשיך בקריירה צבאית או להשתחרר. אנחנו באנו והגשנו לו להנחתה - היישוב יחבר לצבא בצורה טובה בדיוק את האוכלוסייה שהוא מנסה לרתום". מבחינתם, זוהי סיטואציה בה שני הצדדים מרוויחים. הצטרפות לשכונה תותנה בחתימה לשירות קבע של שנתיים וחצי, ומנגד, ידאג הצבא להלוואות ולתנאים נדל"ניים טובים, לרכישת הקרקע, לתשתיות ולהקמת הבתים.
בניגוד לכל פרויקט אחר של מנהלת המגורים, המועצה והגרעין שהוקם הם אלה שיבחרו את היישוב ואת האנשים שיתגוררו בו. "זהו צעד חסר תקדים מבחינת המנהלת", קובע שושן, "מעבר לזה, אם תהיה מכסה של 07 בתים ואנחנו נביא רק 40 משפחות, המנהלת תשלים את השאר. גם להשלמה הגדרנו גבולות גזרה, כי היה חשוב שאלה יהיו חבר'ה שאנחנו רוצים".
שיתוף הפעולה עם המנהלת לא מכריע מראש את אופי השכונה?
"האנשים שהצבא משלב בפרויקטים האלה לא חייבים ליצור שכונה בעלת אופי צבאי", מדגיש מידן. "יכול להיות שאחרי שש או שבע שנים אני אשתחרר, והשכונה אמנם התחילה כשכונת אנשי קבע, אבל השכנים שלי לאו דווקא יהיו כאלה". ולביא מוסיף בחיוך: "אני לא חושב שיהיו מסדרי בוקר".
דברים יקרו
משנבחר אזור עמק יזרעאל, נבחנו בקפידה כל היישובים לאורכו ולרוחבו במטרה למצוא את זה שבו תוקם השכונה החדשה. למעלה מ-20 מקומות נבדקו, ואל היישובים שעברו את השלב הראשון הגיעו הקצינים עצמם, ובחנו גם את הנוף שסביב. שיתוף הפעולה עם מנהלת המגורים סייע להם גם כאן, בגלל המחקרים שנערכו בנושא והניסיון מפרויקטים קודמים. "היה לנו חשוב שהיישוב לא יהיה גדול", אומר צוויג-לביא, "באנו במטרה אחת - להשפיע, לתת ליישוב את הצביון שהיינו רוצים שיהיה לו. מצד שני, רצינו גם נגישות. למרות האידאולוגיה ולמרות הנטייה צפונה, רצינו להיות פרקטיים. מה שלא יהיה פרקטי כנראה לא יהיה".
לבסוף נבחר קיבוץ דברת, הסמוך לעפולה. מלבד המחיר, שהיווה קריטריון משמעותי, ענה היישוב גם על צרכים נוספים כמו מספר המשפחות וממוצע הגילאים הגבוה, שירד עם הגעת הקצינים.
"בדברת יש לנו המון יכולת להשפיע ולתרום", קובע שושן. "מאוד אהבנו את הנוף בעמק יזרעאל והתחברנו לקיבוץ. סיירנו בו וראינו שהוא ירוק, מלבלב ולא מוזנח. בנוסף, יש בו שירותים שנצטרך בעתיד כמו גני ילדים, בריכה, מרפאת שיניים ומתקני ספורט. היינו מאוד מרוצים".
"כל קיבוץ נרתע קצת מהגעה של אנשים חדשים, אבל בדברת אמרו לנו שהם צריכים אותנו. אם לא נגיע לא בטוח שהקיבוץ הזה יחזיק מעמד עשר שנים נוספות. כשמרחיבים יישוב, מאוד חשוב שיהיה רצון טוב משני הצדדים".
השכונה החדשה לא תקום כחלק מהקיבוץ עצמו. הקצינים יקימו עמותה, שבאמצעות חוזה תיצור קשר עם עמותה שנייה - הקיבוץ. בהסכם שייחתם תעוגן מערכת היחסים, החל באפשרות לסעוד בחדר האוכל ועד לנוהלי השימוש בבריכה.
"אנחנו נחזיר את האווירה שאפיינה את הקיבוץ הזה לפני עשור או שניים", מבטיח צוויג-לביא, "בסופו של דבר, מגיעים לפה חבר'ה צעירים. ברגע שיש פה כוח שרוצה להרים ואוכלוסייה שמשתוקקת לדברים כאלה, דברים יקרו".
"נביא לפה גם ילדים," מחייך שושן, "ילדים של הקיבוץ ולא של האזור שמסביב. נשחק יחד כדורגל נגד המושב הסמוך, 'אחוזת ברק', ונקרע אותם".
לא נכנסים לזה לבד
לסיור בדברת הגיעו הקצינים בלוויית בנות זוגם, שהצטרפו כדי להתרשם מהיישוב ומהנוף."צריך לזכור", מדגיש מידן, "שאנחנו לא נכנסים לזה לבד, בסופו של דבר אתה מביא איתך את המשפחה שלך, ותרצה שלאשתך יהיו חברות ומקום עבודה קרוב, ולילדים יהיה איפה לשחק ועם מי להתחבר".
אז חתונה ומשפחה הן השלב הבא?
"אני אגיד את זה חד-משמעית, אנחנו לא מתחתנים בקרוב, לפחות לא אני", מצהיר צוויג-לביא, "אבל ברור לי שאני, כנראה, לא אסתדר עם מישהי שפסגת השאיפות שלה היא לגור בתל אביב וללכת לקניות ברחוב שנקין. בסופו של דבר, מי שתהיה איתי תרצה את אותו אורח חיים. ואני לא חושב שזו מגבלה, להפך. בעיניי זה טוב לכוון את החיים שלך למקום כלשהו, כשברור לך לאן אתה הולך".
"גם לחברה שלי", מוסיף שושן, "אין שום התנגדות לעניין, וזה מקל עליי את ההליכה האולי עיוורת לכיוון הזה. אם יום אחד היחסים יתקדמו ונחליט להתחתן זו לא תהיה בעיה, ולי נוח שזה המצב".
קציני שטח לא מגיעים הרבה הביתה, מה שאומר שביישוב יחיו בעיקר הנשים והילדים. זה לא חיסרון בעיניכם?
"להפך", טוען צוויג-לביא, "אם אני חוזר הביתה פעם בשבוע-שבועיים, והמשפחה שלי נשארת בעיר, היחידים שיכולים לעזור לאשתי הם ההורים או האחים שלי. ביישוב, אם אשתי לעתיד תישאר בבית עם הילדים, אני יודע שאשתו של רן או של אלעד יכולות לעזור לה. אז פעם היא תיקח את הילדים לגן ובפעם הבאה המשפחה הזאת לוקחת. הקשיים מתגמדים כי כולם חווים את זה ביחד".
היום, עיקר הלחץ בחייהם של השלושה נובע מתפקידי המ"פ אותם הם ממלאים, ולא מהביורוקרטיה שסביב הקמת השכונה. עכשיו רק נותר להם לספר על היישוב לכמה שיותר קצינים ומפקדים כדי שהרעיון יוכל להתממש. "כל העבודה היא עד הרגע שאני חותם", מסביר שושן, "מהרגע הזה, נשאר רק לבחור את הריצוף ואת המטבח. עכשיו אנחנו בשלב יצירת הגרעין. אנחנו עדיין לא אומרים לעצמנו: 'הצלחנו. מי היה מאמין?' רק אם זה ייצא לפועל, אולי נוכל לעכל את זה".
"בעוד שלוש שנים", מסכם שושן, "אולי אני אוכל לשבת פה במרפסת עם הנוף להר תבור, ולהרים טלפון לרועי שיבוא לשתות קפה".
