האיזור האישי שלי
כאן נרכז עבורך באופן אוטומטי את כל תחומי הלימוד שהתעניינת בהם בעת ביקורך באתר
הבחירות שלי
להכוונה מקצועית חינם השאר פרטים ונציגנו יחזרו אליך

זוג או פרט

סא"ל דלית קוכמן נכנסת לתפקיד ראש ענף הפרט במפקדת חיל הים. את החפיפה מעביר לה רע"ן הפרט היוצא, סא"ל אורון קוכמן. ניחשתם נכון, מדובר בבעלה

ניר נוימן | 22-11-2007 16:03:00

סא"ל דלית קוכמן התעוררה בבוקר יום ראשון לתחילת החפיפה לקראת תפקידה החדש כראש ענף הפרט במפקדת חיל הים. לאחד הדיונים, שנקבע מחוץ לחיל, הגיעה עם קודמה בתפקיד ומי שמעביר לה את השרביט, סא"ל אורון קוכמן. נכון, בעלה. "למזלי, לא כל צה"ל יודע שאנחנו בני זוג, ובתחילת הדיון העבירו דף בו כולנו היינו צריכים לכתוב שם ותפקיד", נזכרת דלית בחיוך, "שאלתי את עצמי כמה זמן יעבור עד שהדף יגיע למנהלת הדיון והיא תשאל למה שמות המשפחה שלנו זהים. אלא שלא הייתי צריכה, כי היא החליטה להתחיל בסבב היכרות בעל-פה. כשהגיע תורו של אורון, הוא החליט לא להסתפק ב'שלום, אני אורון, רע"ן פרט, וזו המחליפה שלי, דלית', והעדיף לומר: 'היי, אני אורון, רע"ן פרט, מסיים תפקיד, וזו אשתי שמחליפה אותי'. עם זה אני חיה. בעבודה. וגם בבית".

הזוג קוכמן. "יש אוסף שלם של בדיחות סביבנו. (חגי הירשפלד)
הזוג קוכמן. "יש אוסף שלם של בדיחות סביבנו. (חגי הירשפלד)

חתונה לבנה
הם הכירו לפני 18 שנה, במסדרונות מפקדת חיל הים בקריה. סגן דלית רק עתה עברה הסבה לשורות הלבנים, ולא ידעה שכבר הספיקה ללכוד את עינו של קצין השלישות. "היא הייתה אחראית על כוח האדם במספן המודיעין, ובאחד הימים הגיעה אליי עם בקשה מעצבנת: להשאיר בקורס איזה חייל שנפל ממנו", נזכר אורון, "ואני שנאתי את הפרוטקציות האלה והתרגזתי כהוגן, ומאותו יום החלטתי לרדוף אחריה. עד שהתחלנו לצאת הדרך עוד הייתה ארוכה".

"לא ביקשתי פרוטקציה", מתרגזת דלית למשמע העוול ההיסטורי, "הוא תייג אותי ככזאת רק כי הגעתי מהמודיעין. אני דחקתי ודחיתי אותו, עד שנשברתי ונעתרתי לחיזוריו, כי נמאס לי כבר. יצאנו שנתיים, במהלכן גרנו ביחד אצל אורון, ואז החלטנו להתחתן".

לחתונתם של רמ"ד המילואים במפקדה וקצין המילואים של בסיס אשדוד הוזמנו עשרות אנשי צבא, שהיוו, לטענתם, את הסממן הצבאי היחיד באירוע המכונן. "אמא של אורון חלמה שנתחתן במדים לבנים", מגלה דלית, "אבל זה כבר היה מוגזם".
מאז לא נפגשו דרכיהם המקצועיות, למעט תקופת לימודים חופפת לתואר ראשון באוניברסיטה: דלית שימשה קצינת כוח האדם בבה"ד חיל הים, מזכירה בלשכתו של מפקד החיל דאז, עמי איילון, ראש מדור קדם צבאי ובתי ספר ימיים בביתן חיל הים בתל השומר, מפקדת פלגת כוח האדם בבסיס אשדוד ובמספנה החיילית וראש ענף חוגרים, תפקיד אותו היא חותמת כעת. בעלה, לעומת זאת, דאג לשרת הרחק ממנה, בין אם בבסיס הציוד והתובלה בטירת הכרמל, בבסיס ההדרכה בחיפה או כרל"ש בלשכותיהם של ראש המטה וראש מספן ים. לפני ארבעה חודשים התבשר כי את תפקידו האחרון, ראש ענף פרט במפקדת חיל הים, ייאלץ להעביר ללא אחרת מאשר אשתו.

"היינו שנינו בבית, ואורון קיבל בעשר בלילה שיחה מרמכ"א (ראש מספן כוח אדם, אל"ם יוני ורט) שבישר לו על התפקיד שקיבל. ואז שמעתי שאורון שואל אותו מה עם דלית, ולפי השתיקה הבנתי מה הוחלט", היא מחייכת, "היו כל מיני אפשרויות סביב התפקידים הבאים שלנו, ואחת האופציות הייתה הפוכה, שהוא יחליף אותי כרע"ן חוגרים ואני אעבור לתפקיד שהוא קיבל, רע"ן איתור וגיוס". "הרי בסופו של דבר זה כסאות מוסיקליים", מוסיף אורון, "שנינו באים מאותו עולם של עיסוק בכוח אדם".
"ומאז אנחנו חוסכים הוצאות לחיל הים", ממשיכה דלית, "כי אנחנו מגיעים בבוקר במכונית אחת. לא מזמן מישהי אמרה לי שבכל התפקידים האחרונים, הייתי נורא לחוצה להספיק את החפיפה בשבועיים, כדי שלא אצטרך להתקשר לזה שחפף אותי. 'כאן לא תהיה לך בעיה כזאת', היא אמרה לי.

גם במהלך שיחה קצרה, קל להתרשם שבני הזוג קוכמן שונים בתכלית זה מזו: הוא מוחצן, היא שקטה יותר. הוא בוטח וגא, היא משוחחת עליהם בביישנות מסוימת. "אני לא אוהבת שמקשרים בינינו", היא מסבירה, "אנחנו במערכת צבאית וזה שאנחנו בני זוג לא אומר שצריך לעשות את הערבוביה הזו".

מסתבר כי גם אחרי 16 שנות נישואים, השניים עדיין מהווים אטרקציה במטה החיל. גם עבור מי שכל שירותו רווה עקיצות, הקנטות ובדיחות, אין ספק כי מדובר בתקופה לא קצרה. "יש עכשיו אוסף שלם של בדיחות סביבנו", אומר אורון, "מזהירים אותה לא ללכלך על זה שהיא החליפה, אומרים לי לא להשאיר לה שום דבר פתוח, ושואלים אם את החפיפה אנחנו עושים בבית".

"אנשים שואלים אותי איך אפשר להיות עם בת הזוג 24 שעות רצופות, וזה לא פשוט. עד עכשיו, גם אם אשתי שירתה באותו החיל, גם אם היא שירתה מעבר למסדרון, הגענו לעבודה במכוניות נפרדות, לכל אחד היה את לוח הזמנים שלו. עכשיו אנחנו קמים בבוקר ביחד, מארגנים את הילדים ביחד, יוצאים מהבית ביחד, מגיעים לעבודה יחד, יושבים כל היום ביחד, מסיימים את העבודה ונכנסים לאוטו ביחד, חוזרים הביתה ביחד. אני לא יכול להגיד שזה מעיק או מציק, אבל צריך להיות בעל אופי מיוחד בשביל להתמודד עם זה".

דלית: "זה נשמע טירוף מוחלט, אבל אין לנו בעיה עם זה. ממילא חוויתי דרך אורון את הטלפונים, השיחות והאנשים בשלוש השנים האחרונות, כך ששום דבר לא זר לי".

"כשקורה משהו עם אורון", היא מוסיפה, "אני מרגישה לא בנוח. כשהוא מאחר לדיון ישר מסתכלים עליי, ואני אומרת: 'סליחה, מה הקשר?'. נורא חשובה לי ההפרדה הזאת. לשמחתי יש מפקדים שמבינים שזה מעצבן ומפרידים, אבל יש גם כאלה שרואים בנו מקשה אחת. 'איפה הבעל שלך, למה הוא מאחר?', אתה מתאר לעצמך שישאלו את רע"ן חוגרים למה רע"ן פרט מאחר?".

"יש גם צרות עין", ממשיכה דלית, "קורה שבגלל שמישהו לא ביחסים טובים עם אורון, הוא גם לא יחבב אותי ולהיפך, אתה ממש רואה את זה קורה, למרות שברור לכולם שזה אורון וזאת דלית ובעבודה הם שני אנשים שונים".

אורון: "גם אנחנו צריכים לדעת להפריד לפעמים. כמו כל זוג, גם אצלנו יש מריבות ומשברים, אבל אנחנו צריכים להגיע בבוקר ולעבוד אחד עם השני בלי לערב את מה שקורה בבית. חייבים לעשות את ההפרדה, כי אחרת זה יפגע באנשים שלנו. אתה תמיד צריך לדעת שאתה לא לבד, שיש מי שעובד תחתיך. ממש כמו שאני מצפה מהרמ"דים שלי להשאיר את הבעיות שלהם בבית ולעבוד במקצועיות, ככה לא תמצא אותנו מתחילים לצעוק אחד על השני באמצע המסדרון כי באנו כעוסים מהבית".
דלית מעולם לא אמרה לך, ברגע של כעס, 'אין לי תקנים בשבילך'?

אורון: "היא באמת לא נתנה לי תקנים, אבל עכשיו היא אוכלת את הלוקשים שהיא בישלה, אז זה בסדר...".

אי אפשר להתנתק
גם לביטוי "להביא את העבודה הביתה", העניקו הקוכמנים משמעות חדשה, מוחשית בהרבה. "לא כל הזמן מדברים בבית על הצבא, אבל אנחנו חיים באותה מערכת, באותם דיונים, עם אותם מפקדים, וזה חלק מהחיים של שנינו", מסבירה דלית.

"אי אפשר להתנתק או להתעלם מזה", אומר אורון, "כשאתה קצין בדרגה מסוימת, העבודה מגיעה הביתה, לכולם. זה לא שאפשר לסגור את הדלת של הדירה אחרי שעלינו מהחנייה ונגמר, זהו, אין צבא יותר. זה לא עובד ככה, וזה לא יכול לעבוד ככה. לפעמים קורה שהיא מקבלת טלפונים, ואני נכנס הביתה וכאילו מתרגז: 'מה דיברת עכשיו שעה בטלפון?', אבל אני סגרתי את הטלפון בדיוק לפני רגע".

דלית: "אצלנו אין את הסוג הזה של הכעס. כשאיש קבע מגיע הביתה וממשיך לדבר בטלפון אשתו יכולה להתרגז, וגם אנחנו מתרגזים על דברים כאלה, אנחנו בני זוג נורמליים בסך הכל, אבל אנחנו מבינים. מי שמשלם את המחיר זה בעיקר הילדים, לא אנחנו. הם, מסכנים, מחכים בתור עד שאבא או אמא יסיימו לדבר".
אך לדברי אורון, הזוג עושה הכל כדי שאת מחיר שירות הקבע שלהם לא ישלמו שלושת ילדיהם. "בסך הכל אני לא בגולני, וגם לא דלית, ולמרות שהשירות שלנו היה לעיתים רחוק מהבית, הצלחנו לגבות אחד את השני: כשהיא שירתה שלוש שנים באשדוד בתקופת האינתיפאדה השנייה ואני הייתי רל"ש, יכולתי לתמוך בה. כשהיא שירתה במספנה ויצאה בחמש בבוקר מהבית, אני קמתי עם הילדים בבוקר והייתי איתם אחר הצהריים. גם לסבא ולסבתא יש מקום של כבוד".

דלית: "בלידה האחרונה זה היה השיא. ביקשו ממני לחזור בדחיפות לצבא כבר אחרי חודשיים, ואורון היה לדעתי הגבר הראשון בצה"ל שלקח חופשת לידה, בדיוק אחרי שהחוק החדש נכנס לתוקף".

"לפעמים", מוסיף אורון, "בגלל שאנחנו רגילים למשמעת, אנחנו שוכחים שמדובר, בעצם, בילדים. רף הציפיות שלנו שונה לגמרי, וקורה גם שאנחנו מתבלבלים".

דלית: "הילדים כבר רגילים, אבל כשהם רוצים לעצבן אותי הם אומרים לי: 'כן המפקדת'. אין ספק שלפעמים אני תופסת את עצמי מצפה מהם להיות קצת... לא כמו חיילים, אבל כמו ילדים גדולים יותר, בגלל ההשפעה של ההווי הצבאי".

הזוגיות בצל המדים משפיעה, כפי הנראה, על יותר תחומים מן הצפוי. "יש בזה יתרונות וחסרונות", אומר אורון, "אני לא יכול לספר לה סיפורים, כי היא יודעת מה זה צבא, בטח ובטח כשאנחנו משרתים באותה יחידה. היא חשופה ללוח הזמנים שלי, היא יודעת מה קורה ואיך, היא מודעת למגבלות, מכירה את המפקדים. אם אני אומר לה: 'עזבי, אין סיכוי, ההוא לא ישחרר אותי מהדיון', היא יודעת בדיוק מי זה 'ההוא'. כשאני אומר לה: 'אני עצבני כי מפקד א' אמר לי ככה', היא מבינה על מה אני מדבר. יותר קל לי לשתף אותה".

"מצד שני", הוא מוסיף, "היא יכולה גם לומר לי: 'למה נתקעת היום במשרד, יכולת לדחות את זה'. הביקורת שלה היא הרבה יותר לגיטימית, גם השלילית וגם החיובית".

דלית: "הרבה פעמים, כשאנחנו נפגשים בחברותא, ופוגשים זוגות בהם רק צד אחד בקשר הוא איש קבע, צריך לנתב את השיחה כדי לא לגלוש לענייני צבא, כי הנשים מאבדות סבלנות מהר וכועסות. אצלנו אין את זה, כרגע".

הקוכמנים מודעים לעובדה כי מגוון המשרות הדל יחסית בעולם כוח האדם הימי, כמו גם פירמידת הקידום הצרה, עשויים להותיר אחד מבני הזוג, אם לא את שניהם, מחוץ לצה"ל בעוד שנתיים או שלוש.

"בהחלט יכול להיות מצב בו אחד מאיתנו ימשיך לשרת והשני יפרוש", מבהירה דלית, "על אף שהיום נראה לי שיהיה נורא נחמד לעבור גם את תהליך הפרישה ביחד".

בזכות הילדים, מגלה דלית, התחזקה אצלה בשנים האחרונות המחשבה על קריירה שנייה בבית, אחרי שנים של הישגיות ועבודה סביב השעון.

"אחרי כל כך הרבה שנים עם נקיפות מצפון לגבי הילדים, יש בהם איזו ציפייה שאמא תצא לפנסיה, שאמא תהיה בצהריים בבית. אלו אמירות חזקות מצדם, ולכן אני לא עושה תוכניות לעתיד ויודעת שלפחות בשלב הראשון אני אהיה איתם, ואורון יהיה אחראי על הפרנסה".

אורון: "במשך שנים אני הייתי זה שמעיר את הילדים בבוקר ודלית יצאה לפניי לעבודה, אז זה בסדר. מזל שלא שכחתי איך כנער בבית הספר לקציני-ים בעכו, התעוררתי במשך ארבע שנים בשש בבוקר, עם פעמון שמצלצלים בו וצועקים במקביל 'השכמה' והבאתי את זה הביתה".

דלית: "מזל שלא הייתי שם כדי לראות".

כלים שיעזרו לך לבחור מה ללמוד
המבדק
מחשבן סיכויי קבלה
מחשבון בגרויות
X
שירות אישי חינם
מחפש את מוסד הלימודים שהכי מתאים לך? השאר פרטים
באנר פירסומי