מפקד חטיבת הגולן מוטרד. הימים ימי מתיחות בגבול הצפוני, וגם החורף שהחל פושט בגזרה לא מקל על ההתמודדות. כבר שבוע שהוא עוסק בה. מנסה להיאבק, שובר את השיניים ואת הראש, מתאמץ להבין איך היא בנויה. בגזרה הזו היא ניצחה, בינתיים. את מה שלא הצליחו לעשות 22 שנות שירות קרבי בצה"ל, עושים שני שיעורים בשפה הצרפתית. "המבטא הזה בלתי אפשרי", מלין אל"ם ניזאר פארס, "והקטע המוזר הזה עם האותיות - אתה רואה מילה נורא ארוכה, אבל בסוף מבטא רק שתי אותיות. זה טירוף".
שבועיים לאחר שהשלים שיעור קשה בהרבה והעביר את הפיקוד על החטיבה המרחבית, מוצא פארס זמן לשיעורי לשון עם מורה פרטית לקראת שנת הלימודים שממתינה לו באקדמיה הצבאית בפריז. הלימודים במוסד היוקרתי, אליו מתנקזים קציני צבא בכירים מכל העולם, מתנהלים אמנם בצרפתית, אך ספק אם השפה המורכבת תשכיח מפארס את צרות היום-יום שיותיר כאן. "בשנים קודמות גם קצינים מסוריה למדו באקדמיה", אומר פארס. אם הגורל ניחן במידה מתאימה של אירוניה, אולי יזמן לו דווקא את מח"ט הגולן הסורי כשותף לספסל הלימודים.
אל"ם פארס. "העסק יכול להתלקח ברגע של החלטה".
מול גבול אויב
שלוש שנים שימש פארס (40) בתפקיד המח"ט המגן על הרמה, מפקד חטיבת הגולן הכפופה לעוצבת געש. תקופה ארוכה יחסית לפיקוד על חטיבה, בייחוד אם זו הופכת את עורה ומשתנה מגזרה מנומנמת לחזית טעונה. "האמת, חשבתי שתהיה לי שנה שלישית קצת משעממת, כי עשיתי הרבה מאוד שינויים כבר בשנתיים הראשונות", מודה פארס, "אבל המתיחות הזאת יצרה המון אתגרים נוספים, דברים לא חוזרים על עצמם. בכל יום קיבלתי תרחיש אחר ואיומים אחרים, כך שלא הצלחתי לנוח". גם בפיקוד הצפון יודעים היום שפארס מעביר למחליפו, אל"ם בועז עמידרור, גזרה נפיצה, הפוכה לגמרי מזו שעליה קיבל אחריות כאל"ם צעיר. "אם אני מסתכל על זה עכשיו, אני אומר שזה זמן טוב מבחינתי ללכת. מיציתי את התהליך האחרון, ואני חושב שיש לנו עכשיו בסיס טוב שצריך לקחת קדימה".אלא ש"לקחת קדימה" הוא ביטוי קצת ריק מתוכן ברמת הגולן של סתיו 2007. כבר חצי שנה שהגזרה כולה שרויה במתיחות עצומה, נעה בין הצהרות רדיקליות של מנהיגים, תקיפות שאירעו-או-לא בעומק האויב, הרגעות קצובות ומסרים סותרים. "תמיד ידענו שיש פוטנציאל בצד השני, שהעסק יכול להתלקח ברגע של החלטה", אומר פארס. "אבל הכנו את עצמנו בשנה שאחרי המלחמה באופן מיטבי", הוא מסביר.
החטיבה הייתה זקוקה למלחמה כדי לשפר את המוכנות שלה?
"המודעות הייתה עוד קודם, אבל צריך להבין שבסוף יש סדרי עדיפויות. לא נכון היה לשים אותה שם לפני המלחמה. אז המצב היה יותר טעון בשטחים וגם בלבנון, ופה, מאז הסכם ההפרדה עם האו"ם ב-747', הגבול נשמר שקט. ככה נכון היה להתנהג בשנים שעברו".
איך מצליחים להלך כל הזמן על בהונות, אף על פי שברור שהגזרה חמה?
"זו אחריות מאוד גדולה, וצריך להיות בעל ראייה מערכתית רחבה ולא נקודתית כדי לא לגרום פה למתיחות או לעשות טעויות שעלולות לגרום להידרדרות. מחיר הטעות כאן הוא כבד. זה לא גבול של שלום, אפילו לא של עבודה מול הרשות הפלסטינית, זה גבול אויב עם מדינה ריבונית".
ולצד הזהירות שאתה מדבר עליה, מתבצעים מהלכים, אתם לא יושבים וממתינים להתפתחויות.
"נכון. הגדלת הסד"כ בחטיבה, למשל, הייתה מורגשת גם בצד השני, זה לא משהו שאפשר להסתיר. אבל הם הבינו שאנחנו רוצים להגן על הקו, שאין לנו כוונות התקפיות. יש גם מסרים מרגיעים בתקשורת, בעיקר לקראת תרגילים גדולים שגרמו ללחץ בצד הסורי".
כשפארס מזכיר את מעורבותה של התקשורת הוא ממחיש את היקף המתיחות שאמנם אירעה במשמרת שלו, אך חצתה מזמן את הרמה הפיקודית ומתנהלת כעת בתוככי הלשכות הבכירות בישראל ובעולם. על אף שהוא מקפיד לציין כי אינו שותף לדיונים הרי הגורל שמתנהלים מעבר לרמת מפקד הפיקוד, מבהיר המח"ט כי "רוח הדברים ברורה לי וברוח הזו אני עובד. אני יודע שיש מתיחות, אז אני לא אעשה שגיאות שאולי במקום אחר היו נסלחות. מצד שני, נערכנו לכל אפשרות. יש לצד הסורי יכולות, ראינו אותן ולא היססנו להיערך בכל דרך שתגביר את הביטחון באזור".
אל"ם פארס מסרב להתרגש גם מהביקורת שנשמעה בישראל על העלמת העין של פקחי האו"ם מהברחות נשק ומהפרות אחרות מצד חיזבאללה. "מטרת האו"ם היא לא להחליף אותנו, לא למנוע חדירה של פח"ע לתוך השטח. האו"ם בא לוודא שההסכם בין ישראל ללבנון מתממש, ואת זה הוא עושה. כשיש הפרה מצדנו או מצדם, הוא מגיש דיווח ומטפל בעניין. הנוכחות שלו מורגשת".
בראייתך, עד כמה קירבו אותנו החודשים האחרונים לעימות עם הסורים?
"אני יכול להרגיע. אנחנו לא קרובים למלחמה. אני מבין שלמרות המתיחות, אין לא לנו ולא לצד השני כוונה לנקוט במהלכים התקפיים או לפתוח במלחמה. יכול להיות שבגלל המתיחות יהיו תקריות מקומיות, אבל לא יותר מזה, לא משהו שיהפוך את הרמה לשדה קרב. אני לא יודע מה יהיה בעתיד, אבל לפחות בתקופה הזו, שהיא תקופת שיא באיום ובמתיחות, אני חושב שאין חשש ממלחמה. אבל אני, רק מהדברים שקראתי בתקשורת, הייתי נלחץ".
שומרים בשבע עיניים
תצפית על גדר הגבול והעמקים המוריקים משני צדיה מזכירה את העימות הגדול שפרץ הקיץ שעבר, ומאז כבר כונה מלחמה. המים הזורמים בשצף ועצי המטעים משתלבים היטב בדיבורו השקט של המח"ט, שנדמה שהתפקיד האחראי, אך השלו לכאורה, שקיבל לידיו בימיה השקטים של הגזרה, נתפר בדיוק למידותיו. אל"ם פארס מודה שהקושי העיקרי בגזרה המנומנמת לפני שפרצה המלחמה היה נעוץ בהתמודדות עם יופיו המרדים של האזור. "כמג"ד "חרב" הוצבתי בין השאר באזור גוש קטיף. שם, כשאתה שומר בעמדה, אתה יודע שמחבל עלול לעבור לך מתחת לאף בכל רגע", סיפר פארס בריאיון ל"במחנה" במאי אשתקד. "שם קל לך להבין את גודל האחריות. כאן חייל יכול מאוד להתאמץ, אבל תמיד בלב הוא יחשוב: 'הרי לא קרה כאן כלום כל-כך הרבה זמן, מה הסיכוי שזה יקרה דווקא עכשיו?'"
אולי כיוון שזכר היטב איך נפל גם הוא למלכודת הדבש הצפונית, הציף פארס את חייליו בביקורות ובתרגילים, וידא שאף אחד לא יירדם. לא במשמרת שלו. "עברו פה הרבה מאוד כוחות שלא נערכו לביצוע בט"ש באזור, והיינו צריכים לחנוך אותם תוך כדי, להיות צמודים אליהם ולרדת לפרטים, כי אלה כוחות שהיו יכולים מבלי להתכוון לבצע טעויות קריטיות בתקופה בה צריך לשמור בשבע עיניים".
פקודיו של פארס מספרים שאצל המח"ט הכל קריטי, הכל דחוף. מיד אחרי שהגיע לחטיבה, שינה את תפיסת הביטחון השוטף שלה.
"ניזאר מתגאה במבצעיות שאפיינה את התקופה שלו פה, אבל גם מבחינה חברתית הוא הפך את החטיבה לגמרי", אומר סגנו, סא"ל סמי אדרי. "יש לו אינטליגנציה רגשית מהגבוהות שאני מכיר, וזה מתבטא ביחס לחיילים ולמפקדים. בכל תקופתו כמפקד היו פה נפקדים בודדים. בזכותו יש פה המנון לחטיבה, הוא יצר לנו 'חטיבתון' (סיכת חטיבה בעבור המפקדה האורגנית שלה, דבר חריג אצל חטיבה מרחבית - נ"נ), אין משהו שהוא לא נגע בו. ניזאר יוצר מתח מבצעי וזה מביא לך את האדרנלין. הוא יחסר פה, ברוח של החטיבה".
לא יפתיעו אותנו
על חזהו של פארס מנצנצת, גאה, סיכת גדוד החי"ר הדרוזי "חרב", בו צמח המח"ט הכריזמטי לאורך כל שדרת הפיקוד, מחייל ועד מג"ד. באופן מפתיע, תפקידו האחרון הוא הראשון בעבורו באזור מגוריו, לאחר הפיקוד על הגדוד הדרוזי שישב אז בדרום ותפקידי הסמח"ט בערבה ובמנשה. כמי שמחובר בנפשו ל"חרב", אתה סבור שיש גם היום מקום לגדוד דרוזי ייעודי?
"בהחלט. ממש כמו שהגדוד החרדי (גדוד "נצח יהודה" הידוע גם כנח"ל החרדי - נ"נ) מצליח ועושה פעילות מצוינת ואפקטיבית, ואם הוא לא היה, אז כנראה שלא היו חרדים לוחמים, ככה גם במגזר הדרוזי. מההיכרות שלי עם הגדוד, יש עדיין מספר לא מבוטל של לוחמים דרוזים, שאם לא היו לוחמים ב"חרב", לא היו לוחמים בכלל. אולי הם היו חיילים במקומות אחרים, אבל לא לוחמים.
"אני יודע שזה לא נשמע טוב", מוסיף פארס, "גדוד שמיועד לסקטור מסוים. זה אפילו נשמע רע, אבל אני חושב שנכון לעכשיו, ויכול להיות שבהמשך הדברים ישתנו, הגדוד מוכיח את עצמו, יש לו לוחמים אמיצים עם מוטיבציה גבוהה. חוץ מזה, אף אחד לא עוצר אותם היום - כל מי שרוצה להיות בכל יחידה מובחרת אחרת ויש לו את הנתונים, הולך לשם".
למרות סירובו לראות בכך הישג, יודע גם פארס כי בהיותו מח"ט דרוזי יחיד בצה"ל, הוא הפך לעוד נציג בלתי רשמי של העדה ולאחד ממושאי גאוותה. "אני באמת כמו כל מח"ט, אני לא רואה שום הבדל", הוא אומר, "אם כבר, השתלבתי בחלק מהמקומות, יותר מכל מח"ט אחר, והאמת היא שהתחברתי בעיקר לאוכלוסייה היהודית-דתית. אני מניח שבעבור הדרוזים ברמה זה היה נוף שונה מעט, עוד מפקד דרוזי שמביא להם כבוד. היום כולם בכפרים מכירים אותי, וזו תחושה טובה".
שלא בנוכחותו, מציינים בסביבתו של פארס את החיבור לדרוזים תושבי הרמה כאחד מהישגיו הבולטים של המח"ט היוצא. תושבי ארבעת היישובים הדרוזיים ברמה (מג'דל שמס, מסעדה, בוקעאתא ועין קנייא - נ"נ) רואים עצמם חלק מסוריה השכנה ועל כן אינם מביעים הזדהות עם המדינה, מסרבים לקבל תעודות זהות כחולות ואף לא משרתים בצה"ל. קצת אחרי שנכנס לתפקידו, לדוגמה, השליכו נערים דרוזים בקבוק תבערה לעבר הגדר בגזרתו של המח"ט הטרי.
מה הסוד להתנהלות שקטה מול תושבים שמזדהים עם האויב?
"נמנעים מחיכוך בסוגיות רגישות", אומר פארס, "וזוכרים שהם תושבים ישראלים לכל דבר ולי יש רק סמכות ביטחונית מולם. אני לא זה שצריך לחיות עם הלויאליות הזו שלהם, הם חיים איתה. לכן, כשאורגנו אירועים של הזדהות עם הסורים, לא נכנסנו לכפרים כדי להימנע מחיכוך, כי כל חיכוך כזה הוא טעות. עם זאת, כשיש תקרית אז מטפלים בה בחומרה. זו בסך הכל אוכלוסייה שקטה שלא משדרת עוינות, למרות ההזדהות עם הסורים, שנובעת ברובה מהחשש לגורלם ביום בו ישובו לשליטה סורית.
"נכון, אסד מנסה להשתמש בהם ככלי למימוש חלק מהאינטרסים שלו, אבל בפועל אין שום היענות, כי יש להם מה להפסיד. רמת החיים של האוכלוסייה הזו היא גבוהה, בעוד המשפחות שלהם חיות בצד השני בעוני. הם יודעים לעשות את ההשוואה הזו, וברור להם מה עדיף".
בסוף החודש הבא תארוז משפחת פארס את מיטלטליה, תיפרד לשלום מנופיו של הגליל לשנה וחצי הבאות, ותתמקם בדירה שכורה בפריז ממנה יעקבו האישה ושתי הבנות אחר ההתקדמות של האב בשפה הסבוכה.
תתגעגע לעיסוק המתמיד הזה באירועים, ללחץ?
"לפחות בהתחלה, כל מה שקשור לרמת הגולן יקפיץ אותי. בעיקר חבל לי לעזוב כי התחברתי גם למקום וגם לאנשים, יצאתי מפה עם הרבה מאוד חברים אזרחים, דרוזים ויהודים, שהייתי בקשר מאוד חזק איתם".
כשתשוב לארץ, אם ייתנו לך לבחור כל תפקיד בצה"ל, מה תעדיף?
"הייתי מאוד רוצה להיות מח"ט סדירה. בגולני אני כנראה לא אהיה, אבל יש יחידות אחרות: יש את כפיר, יש את בית-הספר למ"כים. הייתי רוצה לראות את עצמי בכל תפקיד שיכול לקחת אותי קדימה. נכון לעכשיו, אני רואה את האופק שלי בצבא. עד היום הכל נפתח בפניי, וכל עוד זה ככה, אני ממשיך להסתכל קדימה".
איך אתה רואה את הגולן בעוד חמש שנים?
"אני רואה אותו יותר בטוח, יותר מטויל ויותר משגשג".
כשזה נאמר מפי המח"ט הגזרתי זה נשמע כמו הבטחה.
"אני מוכן לחתום על זה. אל מול האיומים שקיימים ואל מול היכולות של הצד השני, אני חושב שהחטיבה נמצאת היום במקום מאוד חזק. אי-אפשר להפתיע אותנו".
