האלוף אלעזר שטרן, הושעיה
ראש אגף משאבי האנוש על היישוב הקהילתי שהוא וחבריו הקימו מאפס
למה דווקא הושעיה: "באנו להושעיה לפני 25 שנה, בתקופה שקראו לה - לא נעים להגיד - תקופת הבוץ. זה היה בחורף של 82'-83'. אני הייתי בלבנון, ודורית אשתי עלתה לכאן עם בתי הבכורה, שהייתה בת שלושה חודשים. היו כאן חלקים של היאחזות נח"ל והוספנו עליהם מבנים מהיישוב חרובית, שבדיוק פונה מחבל ימית. מלבד העובדה שזה היה בעבורנו חיסכון בכסף, ראינו בזה איזשהו עיקרון - במקום לפרק בתים, מעבירים אותם למקום אחר בארץ ישראל.
"היינו עשר משפחות שעלו על גבעה. בלי תשתיות, בלי כבישים. את המכוניות החנינו כמה מאות מטרים מכאן, והתחלנו יישוב חדש בארץ. איפה שהבית שלי נמצא היום, נערכו אימונים של הצבא. אני זוכר שהיו שם דמויות מטרה, כך שלמעשה הושעיה זה סוג של 'על המוצב יושבת עיר'. עד עכשיו אני זוכר את הבת הקטנה שלי עולה עם השכנה על גג הרעפים שבדיוק בנינו ואת אמא שלה צועקת להן: 'אתן משוגעות, אתן עוד תיפלו משם'. כאן בחצר היינו יושבים מפעם לפעם ודנים בשאלות כמו איך אנחנו רוצים שהיישוב שלנו ייראה ואיזה אופי יהיה לו. בינתיים גם קנינו סנדות מקק"ל ובנינו גדרות לבתים החדשים שלנו.
"בכל פעם שאני נכנס בשערי היישוב, אני מתרגש מחדש. התחלנו עשר משפחות, היום מתגוררות כאן 300 משפחות, והיישוב ממשיך להתפתח. בזמן שביישובים שצמחו איתנו סוגרים בית-ספר יסודי, אצלנו פותחים פעוטון. כל הזמן אתה רואה המשכיות ואנשים צעירים שמגיעים ומתחילים עוד שלב; זוגות צעירים שבונים את בתיהם ותינוקות שמשחקים ברחובות. היום קוראים לזה הסביון של הדתיים. הלוואי שזה יהיה סביון, אבל צריך לזכור שכשאנחנו באנו הנה, היו כאן בעיקר אבנים. כשאתה רואה את כל זה, אתה מרגיש שעשית משהו, שבאת מתוך הראשוניות המופלאה הזאת והיום יש לך יישוב בחבל הגליל".
עוד על הושעיה: הושעיה הוא יישוב קהילתי דתי בגליל התחתון. הוא הוקם ב-1980 כהיאחזות נח"ל, וב-1983 התיישבו במקום ראשוני היישוב הקהילתי - משפחות צעירות יוצאות תנועת "בני עקיבא". היישוב נקרא על שם רבי הושעיה - אמוראי שהתגורר בציפורי הסמוכה.
למה דווקא כפר אחים: "כפר אחים הוא מקום שטבוע בי. הוריי היו מקימי המושב - הם היו כאן ראשונים, לבדם. היום אבי קבור פה, ואמי ואחותי עדיין גרות פה. אני מגיע למושב בממוצע פעם בשבועיים-שלושה. בעבורי, כפר אחים היה כל החיים. האווירה במושב והחינוך שקיבלתי מהוריי, ובפרט מאבי, הם שהולידו את הרצון שלי להגיע לשירות קרבי.
"הזיכרונות שלי מתחילים ביום שעברנו לבית הזה, שאמי עדיין גרה בו, ממקום אחר במושב, עם סוס ועגלה. הייתי בן ארבע, ומשם אני מתחיל לזכור. כל הילדות שלי עברה כאן, עד שהלכתי לתיכון בכפר הירוק ואחר-כך לצבא. אלה היו חיים של עבודה ומשפחה, סדר יום שמתחיל בחמש בבוקר. אהבתי מאוד לחלוב פרות, זאת הרגשה נהדרת. אני חושב שעד היום אני רפתן מקצועי. אחר הצהריים היינו משחקים בשדות, ואני הייתי הילד הראשון במושב שהיו לו אופניים, וכל שאר הילדים היו רצים אחריי.
כל עץ במושב הזה הוא עץ שהייתי שותף בנטיעתו ובתחזוקתו. היום מאחורי הבית יש מטע רימונים, אבל פעם הייתה פה רפת ומאחוריה שדה אספסת, שבו אבי ואני היינו מקבלים את ההכרעות הגורליות לגבי חיי.
"בנקודה שבה נגמרת החצר של הבית, חפרנו במלחמת ששת הימים שוחות. היינו יושבים כאן, מסתכלים לעבר הרי יהודה, ירושלים וחברון, וצופים בפיצוצים ובתמרות העשן. בימים רגילים, הסלון היה מופצץ בטורים של שולחנות, וכל ליל סדר וערב שבת היו מתכנסים כאן עשרות אנשים. ואחרי שהערב הפורמלי היה נגמר, היו מגיעים לכאן אנשים מכל המושב, וביחד עם האחיות שלי, שניגנו, היו יושבים ושרים עד אור הבוקר".
עוד על כפר אחים: מושב כפר אחים נמצא בסמוך לצומת מסמיה, בואכה אשקלון. הוא נוסד בשנות ה-50 ונקרא על שמם של שני אחים שנהרגו במלחמת השחרור. לאחר הקמת המושב, עברו להתגורר בו מרדכי ורבקה גובר, הוריהם של השניים. הוריו של האלוף גנץ, רבקה ונחום, היו, כאמור, ממקימי המושב, ונטלו במשך שנים חלק בהקמת יישובים ומושבים חקלאיים נוספים ברחבי ישראל.
למה דווקא המנזר הרוסי בגוש עציון: "גוש עציון הוא אחד המקומות הכי מרגשים בארץ, האדמה פה מדברת אליי. זה מקום שבלי להיוולד בו, אני מרגיש הכי מחובר אליו בעולם. על דרך האבות הזאת, בארץ יהודה, אברהם הלך לעקדה עם יצחק. מה לא קרה כאן? זו ארץ ישראל במיטבה, לא תל אביב.
"הספר הראשון שקראתי בחיי, בגיל שבע, היה 'גוש עציון במלחמתו', וב-1967, אבא שלי הביא אותנו לכאן ליום העלייה חזרה אל כפר עציון, כמעט 20 שנה אחרי שהגוש נפל. אני זוכר שהכרתי את כל המקומות והגבעות על-פי המפות שהיו בספר, למרות שהייתי רק בן 11. הייתה התרגשות גדולה, והשבתות כאן היו היפות בחיי. כעבור כמה שנים, כשהגעתי לכאן כצוער בבה"ד 1, המפקדים לא נתנו לי להשתתף בניווט, כי עדיין זכרתי את המפות בעל-פה.
"את המנזר הרוסי, ששימש כמשלט במלחמת העצמאות, הכרתי בין היתר בזכות יצירותיו של האיש שפיקד עליו, צבי בן יוסף. אמא שלי הייתה שרה לי את השיר שהוא חיבר 'יש לי כנרת מיתרים אלפיים'. היום מתחבטים בשאלה מה לעשות עם אמנים: האם לגייס אותם או האם לתת להם להתמסר לאמנותם. אז כאן יש לנו דוגמה לאדם שלמד מוזיקה, אחר כך עלה לארץ, הצטרף לשורות 'ההגנה' ולקיבוץ קריית ענבים, התנדב לגדודים העבריים בצבא הבריטי - ורק מאוחר יותר, במשך שנים, כתב והלחין שירים.
"התפקיד של משלט המנזר הרוסי במלחמה היה לייצר את המגע הראשון של קו ההגנה ולשלוט על הכביש כדי להגן על השער הדרומי לירושלים. זה המקום היחיד שצה"ל ביצע בו קרב נסיגה. אני זוכר שבשבוע שלפני מלחמת יום הכיפורים סיימתי טירונות במחנה 80, ואחרי תרגיל הפלוגה, המ"פ אמר לנו: 'תרגלנו את כל צורות הקרב חוץ מקרב נסיגה והשהיה, אבל את זה לא צריך כי צה"ל אף פעם לא הולך אחורה'. זה מקום היסטורי".
עוד על המנזר הרוסי בגוש עציון: המנזר הרוסי שימש בזמן מלחמת העצמאות כמשלט מרכזי לסיוע בהגנה על גוש עציון וכנקודת מוצא לתקיפת כביש חברון-ירושלים. הוא הותקף פעמיים, בהפרש של שמונה ימים. בהספד לחללים שנפלו במשלט אמר מפקד גוש עציון את המשפט: "מה אנו וחיינו, תשובתנו נחושה - נצח ירושלים". כיום נותרו מהמנזר הריסות בלבד.
למה דווקא קריית שמונה: "קריית שמונה היא בשבילי משפחה מורחבת. נולדתי בעיר, וגרתי בה עד גיוסי לצה"ל, בבית שמעולם לא פסקה בו תנועת האורחים. בכלל, האנשים הם הזיכרון הכי חזק שלי מילדותי. הקריה זה מקום שבו את מכירה את כולם וכולם אותך, ומכנים אותך עד גיל 18 בשם 'הבת של שמעון' במכולת, בבית-הכנסת או בשוק - כינוי שהוא פרוטקשן, שהעניק לי תחושת ביטחון אין סופית.
"תמיד נתנו לי תחושה שאין גבול למה שאני יכולה להגיע אליו, מה שיצר אצלי את הבסיס לביטחון עצמי ולשאפתנות שלא ניתן לתאר במילים. הייתי מוכנה לשלם הון כדי להקנות לילדיי את תחושת הביטחון, הפתיחות והחמימות בה גדלתי, תחושה שמאפשרת לך לחזור מבית-הספר, ואם ההורים לא בבית אז לקפוץ לשכנים וגם שם להיות רצויה. את מתהלכת בעיר עם תחושה שהכל זה הבית שלך - לא רק הקן המצומצם - משפחה שמשתרעת על אלפי בתים ועשרות רחובות.
"קריית שמונה מחברת לי בית למדינה - גדלנו על סיפורי תל חי ועל החלוציות של ההורים שבחרו להקים כאן משפחה, חיבור שנשאר איתן גם נוכח איומי הקטיושות. אני לא זוכרת פעם אחת בה עזבנו את הבית, גם במצב ביטחוני רעוע, ואף זוכרת את אלפי הרגעים במקלט כחוויה מהנה, שבמהלכה אתה פוגש את כל החברים. אני מקפידה לבקר בקריה גם היום עם הילדים אחת לחודש. הם אוהבים מאוד לבוא לסבתא, ואני מוצפת בזיכרונות. הרבה מאוד דמויות חולפות מול עיניי והלב מתרחב בהמון געגוע".
עוד על קריית שמונה: קריית שמונה, שממוקמת על גבול ישראל-לבנון, נוסדה ב-1950 כמעברה ליוצאי מרוקו. בתחילה נקראה העיר "קריית יוסף" על שמו של יוסף טרומפלדור, אך בהמשך הוסב שמה ל"קריית שמונה", כדי להנציח גם את שבעת המגנים הנוספים שנהרגו בקרב על תל חי. בשל מיקומה, סבלה קריית שמונה לאורך שנים מפיגועים ומקטיושות. מאז היציאה מלבנון בשנת 0002 שרר בעיר שקט יחסי, אך הוא הופר עם פרוץ מלחמת לבנון השנייה.
למה דווקא הר גריזים והר עיבל: "הרים אלו הם המקום אליו הגיע עם ישראל בכניסתו לארץ. זו הייתה ראשית ההתנחלות של עם ישראל בארצו לאחר חציית הירדן. מכאן אמור היה העם לבחור מהי הדרך שבה יילך: בדרך התורה, הערכים והאידיאלים של עם ישראל - או בדרכים אחרות. וזה פשר שני ההרים: הר גריזים הוא הר הברכה והר עיבל הוא הר הקללה.
"לעם ישראל היו בהר גריזים ובהר עיבל כמה מעמדים לאומיים: הראשון הוא, כאמור, כניסת העם לארץ ישראל. מעמד אחר היה כאשר יהושע בן נון כינס את כל העם ליד שני ההרים האלו, ושוב היה עליו לבחור את דרכו. פה גם נקרעה ממלכת ישראל לשתיים, כשרחבעם לא רצה לשמוע לעצת הזקנים, אלא להמלצת צעירי העם.
"במקום הזה יש היבט לאומי חזק מאוד של בחירה. היסוד של 'ישראל ערבים זה לזה' התחיל פה. במקום הזה נקבעה דרכו הלאומית-יהודית של עם ישראל. אני חושב שהיסוד הלאומי-יהודי הוא עדיין אקטואלי - זה הנושא היותר בוער מבחינה חינוכית בעת הזאת. זאת אחת הסיבות שהחלטתי לבוא לגור באזור הזה, כשהגעתי לכאן עם הקבוצה שהקימה את היישוב הסמוך, איתמר. פה גם התחלתי את העיסוק ברבנות, כשהקמתי את ישיבת ההסדר של היישוב.
"מה שמזכיר לי את המקום זה המציאות הבעייתית שעם ישראל נמצא בה היום, שבה נעשה מעבר מהיותנו חברה לאומית שהכלל במרכז, לחברה שהפרט במרכז. בדיוק על זה דובר כאן, האם עניינם להיטיב למען הפרט או יותר למען עם ישראל כעם שישמש אור לגויים".
עוד על הר גריזים והר עיבל: צמד ההרים ממוקם משני צדי העיר שכם. הר גריזים, שנקרא במקרא גם "הר הברכה", נמצא דרומית לשכם. על הרכס הדרומי שלו שוכן היום היישוב הר ברכה, וברכס הצפוני מתגוררים בני העדה השומרונית. הר עיבל, המכונה בעגה המקראית "הר הקללה", הוא הגבוה שבהרי השומרון. בפסגתו, בגובה של 940 מטר מעל פני הים, ממוקם בסיס צבאי שחולש על האזור
