ובינתיים, במחלקה 3, תוך כדי תרגול, מתגלה כישרונו החבוי של טוראי יוחנן שרף. הלה מצליח פעם אחר פעם להיפצע, להיהרג - ולחזור מן המתים. המ"כים דווקא לא מרוצים מכישורי ההישרדות יוצאי הדופן של החייל. "שרף, נהרגת כבר שבע פעמים", מטיח בפניו סמ"ר לוטם קסטינג את האמת המרה. "פול פצוע", הוא מורה לו, ובהינף יד מוריד לרצפה פצועים נוספים.
דקה לאחר מכן, כבר נראים חיילי המחלקה סוחבים את חבריהם במעלה אחת הגבעות הגבוהות באזור. הדקות חולפות והחיילים מחליטים לעצור לרגע לנוח, ומורידים על דעת עצמם את הפצועים לקרקע. "אהה, הפצועים למדו ללכת, בלי רגליים הם עומדים", צועק המ"כ לעבר פקודיו. אלה מתעשתים וממשיכים בין רגע לשים פעמיהם אל ראש הגבעה, שנעלם מהאופק.
החיילים בזמן תפילה. בתשע קמים "ברבאק".
הזמנה זוגית
מספרי 1 ו-2 מתקדמים בזהירות. "פתח לשמאל, פתח רגיל", מודיע מספר 1 ופותח זיג. "הותקלנו", הוא צועק. "אש, אש, אש. שתיים תגיע". "שתיים מגיע", עונה בצעקה בן הזוג. "אחד פותח חדר ברימון", מכריז מספר אחד. "רימון. 21, 22, משקפיים. פוצץ... אש, אש, אש". מספר 1 ומספר 2 נכנסים דרך הפתח בשאגות "אש, אש, אש. אש ביבש".מספרי 1 ו-2 יוצאים מהמבנה. התרגול מסתיים. המ"כ, סמ"ר שגיא הלפרין, עצבני במקצת, מברר: "מה עם נכנס? נכנסים? נראה לך שאתה נכנס לפני שמספר 2 אומר 'נכנסים'? אתה מת תוך שנייה", הוא עובר לצעקות. "לא הזמנת אותי להיכנס", מנתח 2 ל-1, עם שוך הסערה, את הטעות, "לא מנומס".
לדבר אל הקיר
צהרי יום שני, ובמבנה D בלש"ביה (מתקן לאימון בלוחמה בשטח בנוי) ליד בא"ח נח"ל מנסים חיילי מחלקה 2, הנמצאים בשלב האימון המתקדם של גדוד הסיור החטיבתי, להשיב את כבודם. זה האחרון אבד בבוקרו של אותו היום, עת השתלטה מחלקה 4 על המבנה בו התאמנה מחלקה 2 עד לאותו הרגע. "אנחנו הולכים לכבוש מחדש את החצר שלנו", מצהיר אחד המ"כים, סמ"ר שגיא הלפרין. "פול פצוע", מורה המ"כ לאחד החיילים. "העבירו אותו לחלל מאובטח". הוא צועק לחיילים מסביב.החיילים, המחפשים מטבע הדברים את הפיתרון הקל, נעים לעבר החלון. "אין חלון", מפתיע המפקד, "החצר מוקפת חומה". החיילים מבינים מיד את משמעות הבשורה - עליהם להעביר את הפצוע עם האלונקה אל מעבר לקיר. כשהם מרימים את האלונקה באוויר, מתחילות לפתע להישמע שריקות עולות ויורדות - אפקטים תוצרת בית המפקדים. הפצ"מרים לא עוצרים את החיילים הנחושים. המשימה מתבצעת בהצלחה.
רטוב לפני השינה
רק בסביבות השעה שלוש לפנות בוקר, משתרר בשטח שקט. שעתיים וחצי קודם לכן, עוד היו עסוקים החיילים בתרגולים רטובים של התו"ל הנלמד. השיח בין החיילים עלול להיראות קצת משונה למאזין מהצד. "הרטבת?", שואל המ"כ. "כן", עונה החייל. "ונהנית?", "מאוד". השקט, נשמר עד סביבות השעה תשע בבוקר, אז פותחים ראשוני החיילים את עיניהם. רגליהם מבצבצות מבין האוהלים במשך דקות לא מעטות, בעודם מנסים לעכל את בשורת הקימה המרה. עוד יום בפתח. יאללה ברבאק.
במרחק נשיקה
סמל אסף אלתר, מ"כ במחלקה 1, מצליח לשוות להסברים המבצעיים שלו, נימה מעט פואטית. "הקיר צריך להיות במרחק נשיקה מכם", הוא מדריך, וגם פותח בלי משים במשא ומתן עם אחד מחייליו. "אפשר לתת נשיקה?", מברר טוראי ניצן אדלר בחיוך. "אתה יכול לתת נשיקה", מאשר המ"כ. "צרפתית?" ממשיך ומתעניין אדלר. "לא צרפתית", פוסק המ"כ. טוראי יקיר טובול מחליט אף הוא לנסות את מזלו ושוטח בפני מפקדיו הצעה לא שגרתית: "אולי נעשה 'יבשים' בערב? חם עכשיו". "כן, אולי נשחרר אותם לסעפ"ש עכשיו", אומר סמל בר סטרומזה ממ"כי המחלקה, וצועק מיד "חלון". אם היו ספקות בדבר כנות תגובתם של המפקדים, הם נמוגים. החיילים רצים לעבר החלון, ונכנסים בו במהירות אחד אחרי השני. במשך עשר דקות הם לא יחדלו מכך, כשהם מנסים בכל פעם לשבור שוב את שיא המחלקה.
"אין מה לעשות", צועק אחד החיילים במחלקה ומסביר: "כשאין מה לעשות, מתזזים אותנו. חור בלו"ז - שווה תיזוז".
