נולדתי בחודש מאי 1965 בבית-החולים קפלן ברחובות, בת בכורה למרסל ופליקס סיבוני. אמי עלתה לארץ ממלייה שבספרד, ואבי הגיע ארצה מהעיר קזבלנקה במרוקו. גרנו בשכונת הרכבות בקריית גת, שם התגוררו מרבית העולים החדשים שהגיעו לעיר. מדובר במבנה ארוך מאוד, שנראה כמו רכבת אחת גדולה. בשכונה הזאת גרנו בחדר אחד ארבעה אנשים: סבתא שלי, אחיי קובי ושלומי ואני. אחי הקטן, תומר, נולד לאחר שעברנו דירה.
מה שאני בעיקר לוקחת איתי מהחיים ב"רכבות" זה את הריחות. הריחות של יום שישי, לפני ארוחת הערב. כששואלים אותי: "מה את זוכרת מהבית?" אני עונה: את הריחות של יום שישי. כולם מנקים את הבית, ובשכונה זה אומר דליים של מים עם סבון, נשים עם אבו-עגלה, ריחות חזקים של דגים חריפים, לחם אפוי, סירים של בשר וקציצות ועשרות סלטים. ממש ריח של כניסת שבת.
היו ימים שלמים שלא ראיתי את אבא שלי שעבד בעבודות קשות ותובעניות. הוא לא בחל באף עבודה. לפעמים אני שואלת את עצמי מאיפה קיבלתי את הנחישות הזו, מול כל הקשיים, לדעת להמשיך הלאה ולא לוותר לעצמי - זה כנראה חלחל אליי ממנו וממה שהוא שידר לנו בבית. מאמא למדתי מהי נתינה. הלוואי ותהיה לי יכולת הנתינה והדאגה האינסופית שהייתה לה.
אני זוכרת שלאבא היה חשוב שאני אלמד מוזיקה. הוא מימן לי שיעורי פסנתר אצל שכנה שלנו, וכמעט כל ערב הוא ביקש שאנגן לו את "הדנובה הכחולה" של שטראוס.
כיום אני נוהגת לבקר בקריית גת אחת לחודש, במקרה הטוב. צובט לי קצת בלב לראות את השכונה ואת המקום שבו גדלתי. זה המקום שלי. בעיקר המרכז (במלעיל). היינו הולכים למרכז עם חמישה שקלים, שהספיקו לחצי מנת פלאפל ולברד אדום. אין אדם בעיר שלא מכיר את המרכז.
תא"ל רגב במהלך מלחמת לבנון השנייה.
שנים ראשונות בצה"ל
התגייסתי לצה"ל בשנת 83'. עברתי טירונות בצריפין וגייסו אותי לקורס מדריכות נוער (מד"ניות). אחרי כמה חודשים יצאתי לקורס קצינות פיקודי בבה"ד 12, ואחרי שסיימתי אותו, אני זוכרת את עצמי נוסעת במשאית מעפולה לבסיס נורית בגלבוע, בוכה כל הדרך כי שלחו אותי להיות מ"מית שם. למרות שלא הייתי מרוצה כל-כך, שם הבנתי לראשונה את חשיבות התפקיד בעבורי. למדתי לרתום את האנשים סביבי, לדעת איך להפעיל אותם נכון. התמודדתי שם עם בני נוער מהפריפריה, עם אוכלוסיות מרקע בעייתי ועם סוגיות מגוונות.
בשנת 86' הכרתי לראשונה את איציק מרדכי, שהיה אז ראש מה"ד. החלטתי שאני רוצה לערוך מפגש בין האלוף הראשון ממוצא כורדי לבין בני הנוער שעומדים לפני גיוס באזור חבל התענכים ובית שאן, שרובם היו צעירים בני העדה.
ביום שהאירוע היה צריך להתקיים הודיעו לי שהאלוף לא יוכל להגיע. ואני, אחרי כל מה שעשיתי, אתן לזה לקרות? הוצאתי בני נוער מקציני מבחן כדי שיפגשו אותו. טלפנתי לכל העולם והתעקשתי שהוא יגיע.
הערב התקיים לבסוף בנוכחותו והיה מדהים. כמה חודשים אחריו נקראתי לריאיון אצל אלוף פיקוד הדרום, איציק מרדכי. בתקופה הזאת רציתי להשתחרר מהשירות, אבל הגעתי לשיחה והוא זכר אותי מצוין. "ראיתי אותך בעבודה, אותך אני רוצה כדוברת שלי", הוא אמר לי, למרות שלא היה לי שום רקע בתחום. בדיעבד, זה האיש שאחראי בעקיפין לזה שאני דוברת צה"ל.
הקמתי בפיקוד את תחום הדוברות בתקופה הכי חמה, בתחילת האינתיפאדה הראשונה בעזה. מהתפקיד הזה התקדמתי להיות ראש הלשכה של דובר צה"ל אז, אפרים לפיד, ומשם עברתי להקים את מדור היח"ץ במפקדת חילות השדה. אחרי התפקיד הזה הקמתי את מדור תקשורת מקומית בחטיבה.
המשפחה שלי
נישאתי לפני 20 שנה בדיוק לדרור, שגם הוא בן קריית גת. הכרנו בשכונה, והוא למעשה החבר הרציני הראשון שלי. יש לנו שלושה ילדים: רועי, בן 16, יעלי בת 12 ומיכלי בת שמונה וחצי.אם מישהו שילם את המחיר הכי גדול וקשה על התפקידים הכל-כך תובעניים בקריירה שלי, זאת המשפחה שלי. דרור הוא האמא והאבא של הילדים. הוא לקח אותם לחוגים, לרופא ולאסיפות הורים, ולפעמים אפילו התביישתי שהייתי צריכה לשאול אותו איזה סנדוויץ' הוא מכין לילדים בבוקר. דרור גם שילם מחיר יותר גדול, כי הוא לא פיתח את הקריירה שלו. אני מאוד מעריכה את התפיסה שלו שלפיה אנחנו צריכים לגדל את הילדים בעצמנו, לא אופר ולא מטפלת.
למרות ההיעדרויות הממושכות מהבית, אני מקווה שבמקומות האמיתיים הייתי שם בשבילם. בכלל, אני מאמינה שגם כשאתה הרבה מחוץ לבית, אבל אוהב את מה שאתה עושה, גם זה מעביר המון מסרים חשובים לילדים.
אני זוכרת פעם שהבת שלי התקשרה אליי באמצע דיון עם הרבה אנשים ואמרה: "אמא, אני צריכה לדבר איתך". הבנתי שמשהו אחר קורה פה. היא בסך הכל רצתה להגיד לי שהילד שנורא אהבה הציע לה חברות. באותו רגע הרגשתי שהגרון שלי נחנק.
לא ידעתי מה לעשות. שמחתי שהיא שיתפה אותי בזה, אבל גם הבנתי שלפעמים היא נמנעת לדבר איתי על דברים שעולים בחיים שלה כי אני פשוט לא שם בהמון מצבים.
לאחר שיצאה הודעת הפרישה שלי, קיבלתי הצעות עבודה מאוד מפתות, אבל החלטתי שבמשך חמישה חודשים אני מורידה הילוך. הגיע הזמן לאסוף את עצמי, להיות קצת יותר בבית ואחרי זה להמשיך הלאה. אני לא טיפוס שמסוגל לשבת בבית כל היום. בכל מקרה, המשפחה שלי שותפה מלאה להצלחה שלי.
משרד ראש הממשלה
בתחילת 2003 מוניתי לסגנית דובר צה"ל, ואחרי חודש בתפקיד מונתה רות ירון לדוברת. זה לא סוד שהיו בינינו חילוקי דעות מקצועיים וגם כימיה אישית לא הייתה קיימת. בעקבות כך עזבתי את החטיבה, והיום אני יכולה להגיד בביטחון של 100 אחוז שהתפקידים שמילאתי בעקבות עזיבתי את החטיבה הם שהביאו אותי בשלה יותר לתפקיד דוברת צה"ל. הגעתי למשרד ראש הממשלה בתחילת 2003 להקים את מערך ההסברה הלאומי, לקראת מלחמת המפרץ השנייה. מדובר היה באחד האתגרים המשמעותיים ביותר בחיי. לראשונה הייתי מחוץ לצבא והתמודדתי עם תחום חדש, מערכתי-לאומי, המורכב מהרבה עולמות ואינטרסים.
הייתה לי הזכות הגדולה לעבוד עם אריאל שרון, שבעיניי הוא איש מדהים, פשוט מדהים, כריזמטי, מנהיג שיכול לרתום אחריו אנשים. הוא גם איש מאוד רגיש. שרון הרי ידע באילו נסיבות עזבתי את החטיבה ועד כמה לקחתי קשה את הדרך בה זה נעשה.
אני לא אשכח שבאחת מהשיחות שלנו הוא אמר לי: "תשמעי, עכשיו כשאני למעלה יש לי יותר מ-3,000 הזמנות לערב יום שישי, אבל כשהייתי למטה, למעט המשפחה וחבורת האנשים שמלווה אותי, לא היה לי אף אחד". הבנתי שאלה החיים ושאסור להתאכזב מאנשים. אני טיפוס שלא יורק לכוס שממנה שתיתי. אני מתנהגת לאנשים כמו שאני רוצה שיתנהגו אליי. אי-אפשר לדעת מתי תהיה צמא ותזדקק לשתות מהכוס הזו שוב.
במהלך מעט יותר משנה במשרד, למדתי על התנהלות המערכת הפוליטית, הדרג המדיני, תהליכי קבלת החלטות. זו הייתה תקופה מרתקת.
הצנזורית הצבאית הראשית
סיימתי את תפקידי במשרד ראש הממשלה, ושאול מופז, שהיה שר הביטחון, הציע לי להחליף את רחל דולב כצנזורית הצבאית הראשית. התגובה הראשונית שלי הייתה "שלילי חזק". חשבתי איך זה יכול להיות בכלל? כיצד הדברים מתחברים? הרי אני מגיעה ממקום אחר לגמרי, וחשבתי שזה דבר והיפוכו. רק כשנכנסתי לתפקיד הבנתי כמה בורה הייתי בנושא. שם בעצם למדתי על גופי הביטחון, מערכת המשפט ועל מאחורי הקלעים של התקשורת. אהבתי כל רגע בתפקיד במהלך השנה שמילאתי אותו. נחשפתי לנושאים מאוד רגישים, שקרוב לוודאי שלעולם לא יפורסמו. התפקיד הזה פשוט ביגר אותי. גם במישור הרגשי, לעמוד על שלי מול גופים עתירי כוח והשפעה - השב"כ, המוסד, אמ"ן, צה"ל, המלמ"ב. קיבלתי החלטות מתוך הבנה שהצנזור אחראי למנוע פרסום שעלול לפגוע בחיי אדם או בביטחון המדינה, אבל אם יש בעיה שאינה ביטחונית, אי-אפשר לרפד אותה ככזו. הלכתי עם האמת שלי למרות החששות הטבעיים. אף אחד לא כפה עליי את דעתו ושום אדם לא הנחה אותי מה לפסול ומה לא. אני הייתי הגורם היחיד במדינת ישראל, על-פי חוק, שיכול היה לפסוק בנושאים האלו.
כצנזורית הבנתי שחלק מהגוורדיה הגברית חושבת שאישה לא מבינה בענייני ביטחון, ושדווקא בתפקיד הזה צריך לעמוד איתן מול הגופים הכי חשאיים במדינה ולהבהיר: אני לא חותמת גומי של אף אחד.
בתחילת דרכי בצה"ל אימצתי צורת התנהגות גברית בעולם הגברי הזה, ובאיזשהו שלב הבנתי שאני צריכה להיעזר ביתרונות הנשיים שלי ולא לפחד לדבר מהלב ולפתוח את הלב. כך הצלחתי גם ליצור גשר מול הרבה מאוד אנשים שנראים מחוספסים ביותר.
תוכנית ההתנתקות
את ההודעה על מינויו של דני חלוץ לרמטכ"ל קיבלתי במהלך טיול בהודו עם חברה. כשחזרתי לארץ נפגשתי עם חלוץ והוא אמר לי שהוא רוצה למנות אותי לדוברת צה"ל. ראיתי בכך זכות גדולה וסגירת מעגל חשובה. נכנסתי לתפקיד ב-1 ביוני 2005 ועוד קודם לכן הקמתי צוות ייעוץ להכנה לקראת ההתנתקות. בשלהי תפקידי כצנזורית ביקשתי להיפגש עם דוברת מועצת יש"ע, אמילי עמרוסי, ועם דובר מועצת חוף עזה, ערן שטרנברג. אני אדם מאמין, ורציתי להבהיר לשניהם שאנחנו לא אויבים, ואין לי כוונה להתכונן למאבק, להסביר להם שצה"ל קיבל משימה וכדאי שנחשוב איך לבצע אותה באופן שיכאיב כמה שפחות לעם ישראל.
ביקשתי גם לבחון את התוכנית התקשורתית שהוכנה בחטיבה. היו בה אמנם מרכיבים טובים, אבל התפיסה המרכזית - להציב כתבים בכל מיני מוקדים - הייתה לא הגיונית בעידן התקשורתי של היום.
צירפנו כתבים לאימונים של הכוחות עוד לפני המבצע, הכנסנו לשטח שאטלים, הקמנו מרכז תקשורת, הנהגנו תדרוך יומי. בלילה שלפני ביצוע ההתנתקות הייתי בדרך למרכז התקשורת באשכול והיו לי כאבים עזים בברכיים, הן פשוט רעדו לי מהפחד של כישלון האסטרטגיה הזו.
ההתנתקות התחילה ואני כבן-אדם מאמין חוויתי קשיים רבים עם פינוי בתי-כנסת ובעיקר כשפוצצו אותם. אני זוכרת שממש הסתובבתי עם גרון חנוק בגלל זה. בסוף התהליך הובלנו מדיניות תקשורתית נכונה, ששיקפה את התנהלות הצבא, ולא פחות חשוב, גם את הכאב והמחאה של המתיישבים. הצבא הצליח לעשות את זה בצורה מכובדת וצנועה.
האנשים של דו"ץ
החטיבה שלנו היא יחידה צבאית מקצועית ונדירה בנוגע למגוון האנשים המשרתים בה ולאיכותם. עם כניסתי לתפקיד שמתי דגש רב על גיוס אנשים מהפריפריה, החברתית ולאו דווקא הגאוגרפית, לשורות החטיבה. דובר צה"ל נחשבת ליחידה מאוד יוקרתית ואליטיסטית, והיה לי חשוב שהיא תייצג את פניו של העם ושל הצבא - חילונים ודתיים, אנשי פריפריה ומרכז, ימין ושמאל, דרוזים, אתיופים ועולים חדשים. רציתי שזו תהיה החטיבה שתייצג את צה"ל כולו. כיום, כמעט 50 אחוז מאנשי החטיבה מגיעים מהפריפריה. זה הישג אדיר. מדובר באנשים מצוינים, שגם מביאים איתם זוויות ראייה אחרות.שילוב מוגבר של נשים בחטיבה היה יעד נוסף שלי, ואני חושבת שעמדתי בו. שואלים אותי האם אני מאמינה בזה בגלל שאני בעצמי אישה מהפריפריה. זה בוודאי משפיע. היה לי חשוב ביותר להביא את קבוצות המיעוט לידי ביטוי בחטיבה, ואני גאה על כך שיש לנו דרוזי ראשון ביחידה, מהכפר סג'ור, שגם ייצא בקרוב לקורס קצינים.
בנוסף, אני רוחשת הרבה מאוד כבוד לחיילים הבודדים המשרתים בדובר צה"ל. הקפדתי להיפגש איתם פעמיים-שלוש בשנה, בעיקר לפני החגים, כדי לדאוג שלכל אחד מהם יהיה איפה לערוך את החג. הם ציונים אמיתיים ואני מצדיעה להם.
חטיבת דובר צה"ל היא הבית שלי. בלתי אפשרי לשמש בתפקיד הזה, שהוא לעתים תכופות כפוי טובה, בלי האהבה שיש בלבי לצה"ל וללא ההערכה שאני רוחשת למפקדים ולחיילים שלו ולפעילות שלהם. לפעמים אני מתעוררת בבוקר ואומרת: בשביל מה אני צריכה את זה? התשובה לא מאחרת לבוא: אני פשוט אוהבת את הצבא ואת האנשים שמרכיבים אותו.
משפחת זיו
ליאור זיו ז"ל נהרג ב-20 באפריל 2003 במהלך פעילות מבצעית לאיתור נשק ברפיח. את ליאור אני זוכרת כצלם ביחידת ההסרטה, אבל לא ממש הכרתי אותו. כשנכנסתי לתפקידי הנוכחי זו הייתה ההיכרות הראשונה שלי עם משפחה שכולה שהיא לא חלק מליווי רשמי. קיבלתי את בני המשפחה לתוך החיים שלי - הם חלק מהמשפחה שלי. כשאני יושבת איתם וחשה את הכאב ואת ההתמודדות עם אובדן שלא ניתן לתארו במילים, אני מתמלאת ברצון להיות אדם טוב יותר ולקחת דברים בפרופורציה הראויה. הם נותנים לי המון כוח. מעולם לא התמודדתי עם אובדן כל-כך גדול באופן אישי, ואני חייבת להגיד שהחוויה הזו מעניקה לי הזדמנות להתמודדות מורכבת עם סוג כזה של כאב ועם הפחדים הכי נוראים.
אחד המהלכים שהובלנו היה להקים את קיר הזיכרון לנופלי החטיבה. הודות לפעילותו של דובר צה"ל לשעבר, אפרים לפיד, גם משפחות נוספות של נופלים ביקשו לקחת חלק פעיל ביוזמה. נפלה בחלקי הזכות לסגור מעגל למשפחות היקרות ללבי כל-כך.
התעקשתי על כך שקיר הזיכרון ימוקם בבית סוקולוב, לב ליבת החטיבה. אני מאמינה שבכל פעם שעובר שם מישהו, הוא לוקח איתו משהו מהזיכרון. יש דברים כמו טיפות מים שמטפטפות לאט-לאט ומצליחות בסוף לשנות את מרקם הסלע. באמצעות הקיר הזה אנשים יכולים להבין מהו ערך השמירה על חיי אדם, מהן מסירות, רעות, חברות והקרבה.
מלחמת לבנון השנייה
מדיניות תקשורתית לא משנים כי "ככה נראה לנו". מדיניות תקשורתית היא ביטוי למציאות החברתית, התקשורתית והציבורית שאנו חיים בה. כך גם בנוגע לפתיחות התקשורתית. התנאים שאיתם התמודדנו בהתנתקות לא השתנו במלחמה. האם אני יכולה ליצור מצב שהטלפון הנייד של איש המילואים או של החייל הסדיר לא יעביר את המידע לאינטרנט? שנפילות הרקטות בקריית שמונה לא יצולמו? שההלוויות לא יסוקרו? שמחדרה צפונה ייסגר השטח לתנועת כתבים? שאני אעצור את נסראללה מלדבר על הפגיעה באח"י חנית? לא. העליתי את האסטרטגיה התקשורתית לאישור הרמטכ"ל בערבו של היום שבו פרצה המלחמה. ביקשנו להתוות פתיחות תקשורתית, שתאפשר העברת מידע פשוט, קצר ונגיש, כדי לאפשר לאזרח לקבל את ההחלטה: האם אני נשאר בשדרות או נוסע לאילת; האם אני יורד למקלט בקריית שמונה או טס לשוויץ. הציבור לא יסתפק בזה שאני אנחה אותו לשתות מים. זה טוב לתקופה אחרת.
הכלים שבהם ביקשנו לעשות שימוש במסגרת התוכנית הדוברותית היו צירוף כתבים לכוחות מהיום הראשון; העברת תדרוכים יומיים של מפקדים; מתן אישור לקיום שיחות רקע עם מ"פים, מג"דים ומח"טים, על מנת לעורר הזדהות ואמפתיה. לצערי, צירוף הכתבים לכוחות אושר רק לאחר שלושה שבועות בתוך המלחמה, כשהבינו שהכתבים צריכים למלא את המסך איתנו או בלעדינו.
זו בהחלט הייתה טעות מצד מקבלי ההחלטות, שבחרו לא לאפשר לכתבים להתלוות לכוחות כבר מהרגע הראשון.
הטעות השנייה, לדעתי, הייתה הפסקת התדרוכים היומיים, לקראת תום המלחמה, בגלל ביקורת מצד שני כלי תקשורת. אני התנגדתי לכך בכל תוקף, והייתי מגובה בסקרי דעת קהל שהוכיחו כי היה קונצנזוס ציבורי בחשיבות התדרוכים ובביטחון שהם נוסכים באזרחים. מי בנתונים כאלו מפסיק מדיניות מוצלחת כי מישהו מהבועה התל אביבית חשב אחרת? התדרוך לא נועד למי שיושב בתל אביב, אלא לאלו שיושבים במקלטים. זו הייתה טעות חמורה בעיניי.
האם לא היו תקלות? האם זה היה מושלם? לא! למרות ההכנות שביצענו ועל אף התדרוכים האישיים שאני העברתי, היו שלושה מקרים בלבד מתוך 600 ראיונות ותדרוכים של אנשי צבא: "כנופיות הטרור" "להוריד את ראשו של הנחש" ו"בינת ג'בל בידינו" - האמירות לא היו ראויות, אבל האם בגללן נכון היה לבטל את התדרוכים היומיים?
במדינה הזו לכל אדם יש מניה בביטחון הלאומי. אנשים שולחים את הילדים שלהם להילחם ולמות. יש להם זכות לדעת מה קורה, מה קרה, מה הדילמות ומה האתגרים שעומדים לפנינו, ומי שיענה הם המפקדים והם בלבד.
חושבים שדובר צה"ל הוא קוסם, אבל אנחנו לא יכולים ולא רוצים לשנות את המציאות. עשינו במגבלות האלו ובתנאים שנוצרו את הטוב ביותר האפשרי.
תמורות בחטיבה
בעולם התקשורתי, כשגוררים אותך אתה תמיד תיאלץ להגיב ולהסביר. לכן, נכון יותר להיות יצירתי, להוביל מהלכים, להנהיג שינויים. אנחנו כארגון תמיד צריכים להיות יוזמים. זה המסר הראשון שהעברתי - לצבוע את המסכים בירוק, לחפש את הסיפורים המעניינים, להבין שהתקשורת הישראלית צועדת לכיוונים מגזיניים, לסיפורים אישיים ולהתמקדות באנשים מאחורי הכותרות.מתוך אותה תפיסה אני רוצה ליצור קשר ישיר עם הציבור, לא רק באמצעות המתווך שנקרא תקשורת. באמצעות חתימה קרובה על הסכם עם חברות הכבלים והלוויין נשלב חבילת תכנים שלנו שתיקרא ערוץ צה"ל. אותה חבילה תתאפשר לרכישה גם בטלפון הנייד.
גם הקמת בית-הספר לתקשורת היא חלק מרכזי בתפיסה הזו. מדובר בהישג גדול מאוד בעיניי. מפקד חייב לדעת להתנהל בסביבה רוויית תקשורת. אתר האינטרנט החדש של צה"ל מחזק את השאיפה לעודד את הקשר הישיר מול הציבור. אני מקווה שבעתיד נשלב בו גם צ'אטים.
מחליפי, אבי בניהו, הוא איש מקצוע מהשורה הראשונה, שגם היה המפקד שלי בעבר. אין תענוג גדול יותר מכך שמפקדי בעבר הוא זה שבידו אני מפקידה את שרביט הפיקוד על חטיבה כל-כך איכותית ומקצועית. אין לי ספק שהוא יצליח.
