האיזור האישי שלי
כאן נרכז עבורך באופן אוטומטי את כל תחומי הלימוד שהתעניינת בהם בעת ביקורך באתר
הבחירות שלי
להכוונה מקצועית חינם השאר פרטים ונציגנו יחזרו אליך

מעביר תחנה

אל"מ אבי בניהו, שמסיים שש שנים אינטנסיביות כמפקד גל"צ, מגלה שהסכים להתמנות לדובר צה"ל בעיקר בעקבות מלחמת לבנון השנייה

ג'קי חוגי ויהושע בריינר | 05-08-2007 13:09:00

ביל קלינטון מחויך, לבוש בטרנינג של פלייבוי. במרחק חצי מטר ממנו הנשיא חוסני מובארק, ישוב על כיסא מרופד היטב באולם מפואר בארמון הנשיאות בקהיר. שני המנהיגים מביטים על אל"ם אבי בניהו כשהם ממוסגרים ותלויים על קיר משרדו. בתחתית כל מסגרת דאג בניהו להבהיר היכן צולמו התמונות: זו במסגרת שיחות השלום עם ירדן, כאן הוא ב-וואי פלנטיישן עם בנימין נתניהו, באחרת הקדשה אישית מהמלך חוסיין. כל פיקסל בתמונות מעלה אצל בניהו זיכרונות וסיפורים מדהימים על מנהיגי העולם.

"תראו מה זה", הוא אומר, "כאן אני וקלינטון מצולמים כשהיינו בארצות הברית עם נתניהו במסגרת השיחות עם הפלסטיניים. אתה מזהה את השפן של פלייבוי על החולצה שלו? וזה צולם שבועיים לפני שפרשת מוניקה לוינסקי התפוצצה".

"ופה", הוא מצביע על תמונה של המלך חוסיין עליה נרשמה באנגלית הקדשה אישית לבניהו, "תסתכלו טוב על התאריך בתמונה. זה אומר לכם משהו? לא להאמין. ארבעה ימים אחרי התפוצצות פרשת ההתנקשות בחאלד משעל, המלך מצא זמן לכתוב את ההקדשה הזו".

כל תמונה פותחת אצל אל"ם בניהו תיבה ובה אינספור סיפורים ואנקדוטות. הארגזים בחדרו של מפקד גל"צ היוצא כבר ממתינים לתמונות ההיסטוריות של בניהו, רגע לפני שהוא חוצה את הכביש ונכנס ללשכת דובר צה"ל. הזיכרונות יישארו, הם רק עוברים משרד. "כשהגעתי לגל"צ היה לי הרבה יותר שיער", אומר בניהו בחיוך ונוגע בפדחתו, "ככה שאפשר להגיד ששמתי את השיער שלי במקום הזה".

אחרי שש שנים בבניין הישן של תחנת השידור הצבאית ביפו, בניהו עוזב לטובת הקומה העשירית בבניין הקריה. "אבל אני אמשיך להאזין לגלי צה"ל, זה בטוח", הוא מרגיע.

בשש השנים שאתה כאן, לא יצא לך לשמוע תחנות רדיו אחרות?
"איזה תחנות אחרות? אני גל"צ טוטאלי. התעוררתי גל"צ, אכלתי גל"צ וישנתי גל"צ".

לא יוצא לך לשמוע רשת ב' לפעמים?

"אולי פה ושם. אני זוכר שמישהו ביקש ממני פעם להעביר לרשת ב', אז העברתי".

אל"מ בניהו. "עיתונאות זו מחלה סופנית". (עמוס חלפון)
אל"מ בניהו. "עיתונאות זו מחלה סופנית". (עמוס חלפון)

תחנה עם ביקורת
אי-אפשר שלא להרים גבה על כך שבמשרדו של בניהו (48), האיש שעומד להיות הדובר של צבא ההגנה לישראל, תלוי על הקיר המשפט "לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה", אותו הגה רבן שמעון בן גמליאל. "אם לא הייתי עיתונאי, אז בטח הייתי מזכיר קיבוץ", ממהר בניהו להבהיר, "באמת שלא תכננתי להיות עיתונאי, וגם לא להיות דובר צה"ל".

הוא גדל בשכונת יד אליהו בתל אביב, צמוד לשכונת התקווה, עד שהחליט בגיל תיכון להצפין לקיבוץ להבות חביבה במועצה האזורית מנשה, בואכה עמק חפר, שם הוא מתגורר עם משפחתו עד היום. "אז הייתה מילה כזאת - 'הגשמה'", הוא מזכיר בטון ציני.

לאחר שירות צבאי בחיל האוויר, החל בניהו לעסוק בכתיבה וכעבור מספר שנים מונה לכתב ולפרשן הצבאי ביומון מפ"ם "על המשמר" ("זכר צדיק לברכה", הוא מדגיש), ובמשך שמונה שנים נחשב לאחד הכתבים הבולטים בתחום. בשנת 92', אחרי שהרמטכ"ל דאז, אהוד ברק, ביקש ממנו לחצות את הקווים, נחת בניהו לראשונה ביחידת דובר צה"ל, כרע"ן קישור לעיתונות (לימים הוגדר התפקיד כרע"ן תקשורת). כעבור שלוש שנים מונה לדובר במשלחת הישראלית לשיחות השלום עם אש"ף, שם התבלט והוזמן לשמש כיועץ התקשורת של ראש הממשלה ושר הביטחון המנוח, יצחק רבין ז"ל. שבוע בלבד אחרי המינוי נרצח רבין מול עיניו של בניהו, שעד היום נושא עימו את צלקת אותו ערב ארור בכיכר מלכי ישראל. בניהו אף תיעד את תחושותיו האישיות בתוכנית מיוחדת ששודרה בגלי צה"ל.

בניהו נשאר בתפקיד, רק הפעם כיועץ למחליפו, שמעון פרס. עם ניצחונו של נתניהו בבחירות 69', חצה בניהו שוב את הקווים, הפעם גם בקטע הפוליטי, והתמנה ליועצו של שר הביטחון דאז, יצחק מרדכי. בשנת 0002 הצטרף לגלי צה"ל כפרשן הצבאי, וב-2001 מונה למפקד ולעורך הראשי של התחנה.

"כשאני מסתכל על קורות החיים שלי, אני לפעמים חושב שהם של מישהו בן 90", אומר בניהו, "אבל אין ספק שהשירות שלי כמפקד גל"צ היה אחת התחנות המרכזיות ביותר בחיים שלי. פתאום, אתה לא עוד עוזר של מישהו, אתה אדון לעצמך ומעליך יש רק שמים. יש בזה את חולשת העוצמה. זה הרבה כוח שאתה מקבל בבת אחת, וברגע שאתה מבין שאתה יכול לעשות עם הכוח הזה מה שאתה רוצה, אפילו כוח להשחית, אתה עוצר את עצמך ושואל: 'רגע, למה אני יכול לקחת את הכוח הזה?'"

יש בכלל מקום היום לתחנה צבאית כמו גלי צה"ל?

"תראו, אם היו צריכים להקים היום את גל"צ, אני לא יודע אם הייתי מצביע בעד. ברור שגל"צ היא א-נומליה. הרי אין בשום מדינה מערבית דמוקרטית בעולם תחנה צבאית עם עוצמה עיתונאית כזאת בקרב החברה. זה דבר שבדמוקרטיה קשה לקבל. מנגד, אני תמיד אומר לאותם אנשים שמתנגדים לקיומה של התחנה - 'וזה שאנחנו, מדינת ישראל, יושבת באזור הזה, זה הרי שיא הא-נומליה'. אני באמת לא יודע אם הייתי מצביע בעד הקמת תחנת רדיו צבאית היום, אבל משהתחנה הזו קיימת, יוצרת מוזיקה, מנעימה את זמנם של החיילים, מחברת את החזית לעורף ומחזקת את התדמית של צה"ל בחברה, אז אני - ביחד עם קרוב למיליון מאזינים ביום - מצביע לה באוזניים".

"כמפקד גל"צ יש לי שלושה תפקידים מקבילים", הוא ממשיך. "קודם כל אני עורך ראשי של שני כלי תקשורת גדולים, גל"צ וגלגלצ, שיש להם מאות אלפי מאזינים. אתה, כעורך ראשי, צריך להחליט מה עושים רפי רשף, רזי ברקאי, איזה משחק ישודר, איפה נציב את הניידת של 'קולה של אמא', איזה פרומו ישודר ואיזה לא - וזו משרה מלאה. שנית, אתה מנכ"ל שאחראי על 40 מיליון שקלים, על משכורות, כלי רכב, רכש, קשרים עם מועצות ברחבי הארץ והרשימה עוד ארוכה. ובסוף, אתה גם צריך להיות מפקד יחידה. בנוסף לכל אלה, יש לי עוד תפקיד אחד - מנהל בית-הספר הלאומי-ממלכתי הגבוה לעיתונאות ולתקשורת".

אם יש משהו שבניהו ממש מתגאה בו, זה דווקא המתכונת המיוחדת של בית-הספר "שלו". "בשש השנים שלי כאן נגעתי באופן ישיר ב-240 עיתונאים, וכל אמא ששולחת את הבן שלה לצבא אמורה, לפי הסטיגמה, לתת לצה"ל ילד ולקבל גבר. לכן היה לי חשוב מאוד שבבוקר אותם עיתונאים יראיינו את ראש הממשלה, ובערב הם יהיו בתורנות שטיפת הרצפה, שביום שבת הם ישמרו וביום ראשון יטוסו לחו"ל עם שר האוצר. בתחנה שלי, כל מי שאוכל ישטוף את הצלחת שלו, ואני חושב שדווקא הדברים האלה יהפכו אותם להיות עיתונאים טובים יותר. ברגע שאתה מסתובב עם תעודת עיתונאי וטס עם ראש הממשלה, יש סכנה שהשתן יזרום בכיוון הלא נכון. התפקיד שלי לדאוג שהוא יזרום מהבטן למטה".

כתחנה צבאית, אתם יכולים להעביר ביקורת אמיתית על הצבא?
"בהחלט, ולא פעם אכן ביקרנו את הצבא. אין לי שום בעיה עם ביקורת על הצבא, ואני אומר את זה כאלוף-משנה, ומלבד שתהיה נכונה ומלווה בתגובה. אנחנו בהחלט יכולים לספר למאזין שהצבא חידש את הצלילות בקישון בניגוד להנחיות, או שחיילי גדוד שמשון פגעו באזרח פלסטיני. הימים שאין בגל"צ ביקורת, עברו. רק אם אתה עובד ברפת, אין ביקורת".

אבל יש מפקדים וחיילים שמעדיפים להוציא את הביקורת החוצה, לתקשורת.

"לא הסכמתי שחייל בצה"ל שיש לו תלונה, יפנה לכרמלה מנשה. שיבוא אלינו לגל"צ ואני אשדר את זה".

שידור חי מאור עקיבא
קצת קשה שלא להישבות בלהט של בניהו. הוא עונה לעניין, אבל דואג לפלפל את התשובות בסיפורים ובאנקדוטות מעברו. מדי פעם הוא נשען על הכיסא, וממשיך בין סיפור לקוריוז לענות לטלפונים של קודקודי הצבא, כשכל אחד מהעניינים מקבל את מרב תשומת לבו. כשהשעה היא תשע בערב, והוא עדיין לא התחיל לשתות את כוס הקפה השחור שממתינה לו על השולחן, ברור שהאיש לא הולך לישון בזמן הקרוב. אבל רגע לפני שהוא אורז, יכול בניהו להביט על שש השנים האחרונות בסיפוק. מבחינתו, הוא הצליח להשיג את מטרתו - לשים את הפריפריה במרכז.

"ברגע שנכנסתי לתפקיד של מפקד גל"צ, קיבלתי החלטה שבכל יישוב שבו יש בית-קברות בכלל, ובית-עלמין צבאי בפרט, שם צריכים לחוש שזה הרדיו שלהם. זה לא אומר שאני מתחייב שבכל מקום יאהבו לשמוע את מה שאנחנו נשמיע, כי פעם לא יאהבו בגן שמואל ופעם בעופרה, אבל שזה יהיה רדיו של כולם. זה מתחיל מפריסת המשדרים בכל רחבי הארץ, ועד לתהליך קבלת חיילים לתחנה, שיהיה שוויוני בעבור כולם".

בניהו מביא את העיר אור עקיבא כדוגמה לשוויוניות בשידור. "יום אחד הסתובבתי ביישוב ביחד עם ראש העיר דאז והשר כיום, יעקב אדרי, ופשוט נפעמתי ממה שקורה שם. מהגן המדעי ועד למגמות הייחודיות שיש בבתי-הספר. אור עקיבא זה יישוב של עשרת אלפים עולים ותיקים מצפון אפריקה, שקלט עשרת אלפים עולים חדשים מרוסיה. אתה פשוט נפעם. למה אנחנו לא מכירים את זה? במהלך הסיור פתאום ראיתי מבנה מפואר, ושאלתי את ראש העיר מה זה המבנה הזה. הוא ענה לי שזה היכל התרבות החדש שלהם, שצפוי להיפתח בעוד כשבועיים. שאלתי אותו מה יהיה במופע הפתיחה. 'עזוב, זה לא בשבילכם', הוא ענה. 'זה משהו שהתושבים כאן יאהבו'. 'נו מה, להקת השב"כ מופיעה? תגיד לי מי מופיע', הפצרתי בו. 'התזמורת האנדלוסית עם הזמר ג'ו עמר', הוא אמר לי. ישר אמרתי לו שאני רוצה את זה אצלנו בשידור חי".

בניגוד לתדמית האליטיסטית של גלי צה"ל.

"כבר אין לגל"צ תדמית אליטיסטית, התדמית הזו היא נחלת העבר. בשבוע לפני המופע רצו אצלנו 80 ג'ינגלים לקראת האירוע, אתם יודעים כמה שמחה זה הביא לתושבים של אור עקיבא? עשיתי את זה פעמיים - גם בשביל התושבים, וגם כדי שיבינו שהמדיניות שלי שונה".

אולי העובדה שהוא כבר לא מתגורר באזור המרכז אלא דווקא בקיבוץ בואכה ואדי ערה, היא שמביאה את בניהו להרביץ ציונות בתושבי ישראל. "כשאני הגעתי לתחנה, מבחינת המשדרים של גל"צ וגלגלצ הייתה תחושה כאילו המדינה נגמרת בצומת אשדוד. אי-אפשר היה לשמוע אותנו אפילו באזור באר שבע. תחשבו על מכללת ספיר, אוניברסיטת בן-גוריון, חצרים או נבטים. מה, הם לא חלק מהמדינה הזאת? אפילו בקיבוץ שלי לא הצליחו לקלוט גל"צ. בשביל להבליט את המדיניות שלי, החלטתי לשים משדרים בעבור שלושה יישובים קטנים באזור ים המלח, וכל האזור קם לתחייה. אם האנשים האלה היו מוכנים ללכת עד לשם בשביל להגשים את חלום ההתיישבות, אז המינימום שאני יכול לעשות בשבילם זה לאפשר להם לשמוע גל"צ. היום אנחנו בפריסה ארצית וכמעט אין מקום שאי-אפשר לשמוע אותנו. זו ללא ספק התקדמות משמעותית".

השאלה היא האם זה הלך הרוח גם בקרב הכתבים והשדרנים?
"האנשים כאן הפנימו שהמאזין במרכז ולא הם. הם בסך הכל משרתי ציבור ששפר עליהם מזלם והם משרתים כאן. בשנים האחרונות יש לנו יותר ויותר כתבים חובשי כיפות ועולים חדשים, שזה פשוט מדהים לראות את היכולת העיתונאית שלהם. ובכלל, מרגע שהם מגיעים לקורס שלנו, אנחנו מחדירים בהם את רוח התחנה. בכל קורס, הכתבים החדשים מסיירים בעיירות פיתוח, מדברים עם התושבים. אני רוצה להגיע למקומות האלה לא רק כשיש פיגוע או רצח, אלא גם ביום-יום".

אתה גם החדרת לתחנה מורשת יהודית שלא תמיד הייתה שם קודם לכן.

"כתב שלא יעשה סיור בעיר דוד עם ספר תנ"ך ביד, אני לא מוכן לחתום על תעודת העיתונאי שלו. בנוסף, החלטתי לתת פינה שבועית על פרשת השבוע, ואני לא רואה שום סיבה להצטדק, למרות שהיו עליי ביקורות בנושא. אין לי בעיה עם זה. גם העליתי תשדירי הסברה בנושא. איך יכול להיות שאנשים במדינה מתעניינים בפרשת לוינסקי אבל לא יודעים מהי פרשת השבוע?"

"בעזרת השם נצליח"
אך לא רק על המסורת היהודית שם בניהו דגש, אלא, לדבריו, גם בכל הנוגע להתייחסות למגזר הערבי. פריסת האנטנות לקליטת תדרי התחנה נעשתה בשנים האחרונות בהתחשב במגזר הזה, כמו גם הבאת סיפורים אישיים מהיישובים הערביים עצמם. "הם אומנם לא משרתים בתחנה", הוא אומר בנימה קצת

מאוכזבת, "אבל הם בהחלט מאזינים שלנו ואנחנו שמים עליהם דגש. כך למשל אנחנו מתעניינים בנושאי החינוך והבריאות ביישובים הערביים והבדואים, ומבצעים תחקירים שמטרתם לסייע להם. ביום הראשון של שנת הלימודים מיקמנו ניידת שידור בעיר הבדואית רהט בנגב, וזה לא היה רק בשביל להגיד שאנחנו כאן, אלא בגלל שאני מאמין שזה אינטרס ישראלי להתחבר לערביי המדינה. אנחנו צריכים להגיע לבקה אל-גרבייה לא רק כשאחד התושבים הסיע מחבל מתאבד, אלא גם בגלל הסיפורים האנושיים שיש שם".

אחרי כל-כך הרבה שנים כמפקד במשרד, לא חסרה לך העבודה העיתונאית האמיתית?

"זה חסר לפעמים כי אין מה לעשות, עיתונאות זו מחלה סופנית. כך למשל, יום לפני ההתנתקות הסתובבתי בגני טל ברצועת עזה וראיתי בית יפהפה עם גינה גדולה ועץ ענק שהצל על כל השטח. ובגינה ילד מכסח את הדשא ביחד עם אביו. שאלתי אותו, 'תגיד לי, מה אתה מכסח את הדשא עכשיו, רגע לפני הפינוי?' והוא ענה לי, 'תשמע, יש לי אמונה'. באותו רגע התמלאתי ברגשות חזקים ועליתי לשידור. אגב, אני לא בטוח שאם מישהו אחר היה משדר ברגש כמו שאני שידרתי באותו רגע, הייתי בכלל מאשר לו לעלות לאוויר. ככה היה גם במלחמה כשעליתי לשידור כשנפלה לידנו קטיושה. אין מה לעשות, החיידק הזה תמיד יהיה קיים".

שמו של בניהו עלה לא פעם כמועמד למשרות בכירות בעולם התקשורת, אולם למרות זאת, הוא נשאר לבסוף בשורות צה"ל. "אני לא ידוע כסרבן גדול", הוא מסביר את הרקע לבחירת התפקיד החדש כדובר צה"ל. "אך אין ספק שמלחמת לבנון השנייה עשתה בי משהו. האמון בין הצבא לציבור הוא דבר שצריך לטפח ולחזק. בסופו של דבר, התפקיד של דובר צה"ל הוא לתת תהודה אמינה, זהירה ומהירה על צה"ל ופועלו לציבור, שהוא בסופו של דבר בעל המניות. במדינה שבה המודל הוא צבא העם, ששולח אליו את מיטב בניו ובנותיו, בסופו של יום צריך לתת דין וחשבון. אני נכנס לשם בדחילו וברחימו, ובעזרת השם גם נצליח".

איפה אנחנו צפויים לפגוש אותך בעוד עשר שנים?

בניהו מהרהר לכמה שניות. "אני רואה את עצמי בתווך שבין התקשורת והביטחון לבין הציבוריות".

פוליטיקה?

"בתפקידים ציבוריים", הוא מחייך, "דווקא ראש המועצה האזורית מנשה נשמע לי מצוין".

כלים שיעזרו לך לבחור מה ללמוד
המבדק
מחשבן סיכויי קבלה
מחשבון בגרויות
X
שירות אישי חינם
מחפש את מוסד הלימודים שהכי מתאים לך? השאר פרטים
באנר פירסומי