אורי הדר (28) לומד באוניברסיטת תל-אביב כבר ארבע שנים ברציפות, בלי לכתוב מילה אחת בעצמו. לרוב הוא משיג את חומרי השיעור מבעלי המחשבים הניידים בשיעור, אבל בניגוד לעלוקות הלפ-טופ, אותם סטודנטים המפציעים בסוף הקורס כדי לאסוף באלגנטיות את החומר לדיסק און קי, להדר יש סיבה טובה - הוא סובל מליקוי למידה הנקרא דיסגרפיה.
"זה ליקוי טכני בכתיבה" מסביר הדר. "הכתב לא ברור והאותיות לא נכתבות לפי הסדר. מעבר לזה ישנה בעיה גם בעיצוב משפטים בכתיבה ... זה יוצא לא מאורגן ולא הגיוני". בנוסף למאמצים הרבים שבהם כרוכה פעולת הכתיבה, גם השימוש במקלדת לא קל עבורו, מה שמגביל אותו מאוד בשימוש במיומנויות תקשורת, שהפכו בשנים האחרונות לחלק בלתי נפרד מהשגרה היומיומית של רבים, כגון שליחת הודעות דואר אלקטרוני או מסרי SMS.
עד כיתה ו' לא ידע גם לקרוא. כיום הוא קורא באמצעות זיהוי האות הראשונה והאחרונה בכל מילה יחד עם הבנת ההקשר הכללי בטקסט, "עניין של תרגול", לדבריו. מרבית שנותיו כתלמיד עברו עליו בבית הספר הפתוח "ניסוי" בירושלים, המוכר כמסגרת לימודית שבה יחס אישי ופתוח בין המורים לתלמידים ופיקוח מינימלי בהשוואה למקובל במערכת החינוך הממלכתית. הסביבה התומכת אפשרה התפתחות בקצב אישי.
"בבית הספר היו מאוד פתוחים לקונצפט של ליקויי למידה והיו פסיכולוגים וצוות שידע להתמודד עם הבעיות" מספר הדר. "יועצת בית הספר שמכירה את מערכת החינוך ואת כל ההקלות מאוד עזרה לי. היא ידעה מה מתאים ללקויי הלמידה שלי ואילו הקלות ואבחונים צריך לעשות". בסיועה אף קיבל הדר אישור להיבחן בבחינות הבגרות בעל-פה. אבל ייתכן ודווקא מסגרת הלימוד שעטפה אותו בחמימות ב"ניסוי", משער הדר, היתה נוחה מדי. "יכול להיות שאם הם לא היו מקלים עלי, אז המצב שלי בכתיבה היה יותר טוב ובגיל 28 הייתי יודע לכתוב. ואולי לא".
חווית הבקו''ם של הדר הותירה עליו חותם עמוק. "נכנסתי לרופא בתל השומר" משחזר הדר את סצינת האבחון ההזויה שאליה נקלע בבסיס המיון. "הוא ביקש ממני לקפוץ מקצה אחד של החדר לקצה השני על רגל אחת, העביר לי איזשהו משחק עם הידיים ושלח אותי החוצה בלי לומר מילה. הרגשתי מאוד מושפל". האבחון הקצר זיכה אותו בפרופיל 65, שהוענק בזמנו אוטומטית ללקויי למידה. למרות הפרופיל הנמוך, הופנה הדר לקורס אב"כ. "הפרופיל לא משפיע על הקב"א, שהיה מאוד גבוה. שלחו אותי לתפקיד במשרד הביטחון, שהיה כרוך בלימודים של חצי שנה ברמה אקדמית". הפרופיל שנקבע לו לא מנע ממנו גם להתקבל בהמשך השירות לקורס חובשים קרביים. בשני הקורסים, בכל פעם שנדרש להיבחן, זכה לאישור בחינות בעל-פה.
כמו רבים מהפונים ללימודים אקדמיים, גם הדר עמד מול מסלול התלאות של השלמת בגרויות והבחינה הפסיכומטרית. למזלו, תחומי העניין שלו, מדע המדינה ומדעי הרוח, לא היוו עבורו מכשול קבלה גבוה במיוחד. "סף הקבלה של מה שמעניין אותי- מדעי החברה הוא נמוך והציונים שלי בתיכון היו בסדר, אז הייתי צריך מעל 500 בפסיכומטרי". המתכונת האמריקאית של הפסיכומטרי אפשרה לו לעבור את המבחן ללא קשיים מיוחדים. את הבגרות באנגלית השלים בעל-פה, ואת הבגרות בלשון, שהותאמה בינתיים ללקויי למידה, צלח בציון 87. לדבריו, מדובר בגירסה "הרבה יותר קלה מזו הרגילה".
אבל המשוכה האמיתית, כפי שגילה הדר, היתה האוניברסיטה עצמה. "לאוניברסיטה הגעתי עם מודעות מאוד גבוהה למה שצריך וידעתי שאם אני לא מקבל בחינות בעל-פה, הקלות והארכת זמן בעבודות, אני לא שורד את האוניברסיטה". על פי נתוני עמותת לשם, הפועלת לקידום ההשכלה הגבוהה של סטודנטים עם לקויי למידה, 5.6% מהסטודנטים הישראלים הם בעלי ליקוי למידה מסוג מסוים, החל מהפרעות קשב, דרך דיסלקציה - הבאה לידי ביטוי בקשיים בכתיבה ובקריאה ושאחד מסוגיה היא דיסגרפיה - ועד דיסקלקוליה שהסובלים ממנה מתקשים במקצועות החשבון. אולם גם אם התופעה זוכה להכרה באקדמיה בשנים האחרונות, ברבים מהמוסדות לא זוכים הסטודנטים להתאמות הדרושות.
הדר פנה למרכז האבחון שפועל באוניברסיטת תל-אביב וקיבל אישור על ליקוי הלמידה והמלצות לביצוע התאמות שיאפשרו לו, בין השאר, להיבחן בעל-פה. אבל אם בפקולטה למדעי הרוח אימצו את ההמלצות ללא ערעור, הרי שבפקולטה למדעי החברה לא נפלו מהרגליים לנוכח האבחון המקצועי. "הם אמרו שהם לא עושים דבר כזה והציעו לי להקליט את הבחינה על טייפ" אומר אורי. " זה לא היה משהו שמקובל עלי".
רק לאחר שפנה מספר פעמים לגורמים בפקולטה הצליח הדר לקבל את הטלפון של האחראי הראשי על נושא לקויי הלמידה. בשיחה עמו נאם לו הדר במשך רבע שעה על החשיבות של ההתאמות עבורו. "הפצצתי אותו באידיאולוגיה שעומדת מאחורי הצורך שלי להיבחן בעל-פה". בתום השיחה זכה הדר לאישור המיוחל. "הוא אמר שהוא התרשם מהיכולת הרטורית שלי".
סטודנטים אחרים לא מצליחים לשבור את החומה הזו אומר הדר שמכיר סטודנטים אחרים במדעי החברה "שלמרות שיש להם ליקויי למידה זהים, לא התעקשו מספיק ועשו את הבחינות בהקלטה או בלפ-טופ". ללקויי למידה אחרים שהחליטו להתמודד עם האתגר האקדמי הוא ממליץ לטפח היכרות קרובה עם המרצים. "אחד הדברים החשובים היו להכיר את המרצים, ליצור עמם קשר וליידע אותם בתחילת הסמסטר בקושי הספציפי שלי שיכירו את הפרצוף שלי כדי שזה לא יבוא להם בהפתעה בסוף הסמסטר וזה מפחית את הלחץ". לדבריו, במרבית המקרים המרצים מבינים את הקושי של הנבחן, ולא מערימים קשיים מיותרים.
מעבר לקשר עם מרצים, ממליץ הדר, כמה מפתיע, "להיות נחמד לכל האנשים עם הלפ-טופים" ולנסות לעשות כמה שיותר עבודות בזוגות. "הכי חשוב", הוא מדגיש, "להיות אסרטיבי ולדעת לייצג את עצמך בצורה רהוטה ולהסביר שזו נכות קשה. זה אותו הדבר כמו שבנאדם עיוור לא מסוגל לקרוא ונכה לא יכול לכתוב".
במקרים שבהם בכל זאת נדרש להגיש עבודות לבד, זכה לסיוע צמוד של חברתו לחיים תמר, שהפכה מאוחר יותר לאשתו.
הוא מתלבט גם לגבי אפשרויות עבודה אחרות, ומפנטז אפילו על אקדמיה. "בשנה הבאה אני אצטרך להתמודד עם השד הזה. בחלק גדול מהעבודות אנשים מתחילים בעבודה משרדית וכמעט כל עבודה דורשת כתיבה וזה מייאש" הוא אומר. "הבחירה האקדמית היא בעייתית מפני שהרבה תלוי בכתיבה, לכן בחרתי במקצועות כמו חינוך והוראה שלא יצריכו אותי לכתוב הרבה".
האוניברסיטה לדבריו לא מוכוונת מספיק ללקויי למידה. לדעתו, "מרבית האנשים עם ליקויי למידה חריפים לא מגיעים לאוניברסיטה". אם כבר ישנה התייחסות לבעיה, טוען הדר, אין מדובר בהתאמות רציניות אלא ביציאת ידי חובה, המסייעת רק ללקויי הלמידה הקלים יחסית. "יש אינפלציה באנשים שהבעיות שלהם קלות ומשיגים אבחונים אפילו קלים, ולכן לפעמים האוניברסיטה מתייחסת ללקויי למידה ככאלה שזקוקים להארכת זמן".
בכל זאת, הדר דוחק באחרים לא לוותר: "לא לקבל את ה-'אי אפשר' הזה - זו לא אופציה. ב-90% מהמקרים תצליח לשנות את הגזירה".
"יו"ר ועדת ההוראה הוא פסיכולוג קליני המודע היטב לצרכים המיוחדים של הסטודנטים ויחד עם חברי הוועדה האחרים נעשים מאמצים ומושקעים משאבים כדי לאפשר לסטודנטים אלה למצות את הפוטנציאל שלהם באופן מיטבי".
