זה היה ברור לי מההתחלה: לא תהיה לי קריירה מצליחה, אף אחד לא ייפול מרגליו כשאני אספר לו מה למדתי ואני אדבק לוודאי במחלת בני דורי: הפלספנות. מה שלא עשה השכל, יעשה הזמן ואז אני אשאל את עצמי: למה לא למדתי הנדסה או מחשבים? הייתי יכולה להיות על גג העולם. אין לי את זה, השקר התגלה וכולם מוזמנים להביט בי במבטי רחמים.
אני תופסת את עצמי יושבת ומעבירה בראשי תרחישים שונים, בונה תסריט שלם ומנסה להבין את התמונה הגדולה. נוסף על הפסימיות שהחריפה את מצב הרוח שלי, אשר ממילא היה מעיק מאחר שהציונים שלי לא מאפשרים לי יכולת תמרון באוניברסיטה, שרר שם דימוי שלילי שמאוד הפריע לי.
"מי הולך ללמוד ב. א.כללי?" גיחכה חברתי הטובה כשסיפרתי לה על התוכנית שלי. הודיתי שהמצב בכי רע, שהוקרבתי כקורבן כדי להוכיח לתיכוניסטים מה קורה למי שלא משקיע בלימודים. בשלב מסוים בילדותי-אולי משום שאבא שלי תמיד אמר לי שמי שעובד כמו חמור, יהיה לו מה שיש לחמור- החלטתי שמספיק זה מספיק לי. נהגתי לומר שמי שמספיק לא מספיק לו, שום דבר בחיים לא יספיק לו.
"אין לך ציפיות מהעתיד?" חברתי התקשתה להבין. "ציפיות נועדו רק לכריות", עניתי כשחשבתי שבזה נסגור את העניין. במקום מסוים הרגשתי שהיא צודקת, אך לא כפי שנדמה לה. מתחת לכל שמות החוגים, מלבד כמה כמו משפטים ורפואה שמעניקים מקצוע, עולה ריח החלטורה ממנו בוחרים רובנו להתעלם. מה ההבדל בין בוגר מדעי המדינה, תקשורת, פילוסופיה, היסטוריה, יחסים בינלאומיים, וכל שאר הירקות. זוהי השאלה ששואלים כולם בקול חרישי, כדי לא להודות שהם בחברת שווים להם.
כתמיד, לא הייתי בטוחה מה אני באמת רוצה. רציתי להיות עיתונאית, אבל גם פסיכיאטרית, גם צוערת של משרד החוץ, גם אשת מוסד, גם פסיכולוגית של פילים, גם ביבליותרפיסטית , גם מדריכת תיירות, גם צלמת ואפילו מוסיקאית.
"אם זה צריך להיות זה יהיה", ניסו לעודד אותי אלו שעדיין לא הרימו ידיים ממני. "את רק צריכה להיות מספיק פתוחה לקבל את הגורל". זה מה שעמדתי לעשות- ללמוד שנה אחת בתוכנית הבין-תחומית, לנסות להחליט מה אני רוצה לעשות עם עצמי בארבעים שנה הבאות, ובתקווה שיהיו לי ציונים טובים, לעבור לחוג אחר כדי לממש את ייעודי.
אלא שהתוכניות השתנו. עד מהרה הורגשה תוצאה מהלימודים הכללים: גיליתי את האמת על יצירות וולט דיסני, נחשפתי לשיגעון כנחלת כולנו, שמעתי על עמדת הגבר בחברה הפמיניסטית, ראיתי את התקשורת כמניפולטיבית, הבנתי למה יש אנשים שקונים יותר, נוכחתי לדעת שכמה שלא לומדים על הסכסוך הישראלי-ערבי זה לא נגמר, ולמדתי על מערכת המשפט שכל חוק ניתן לפרשנות שכדאי לנו.
כיוון שנהניתי מרוב הקורסים, בחרתי להמשיך את הלימודים באותה התוכנית. ואז זה קרה. התאהבתי. תמיד יש קורסים יותר טובים, וקורסים פחות טובים. אבל כאן המבחר היה גדול יותר, ויש הזדמנות ל'טעימות' מכל התחומים. "את צריכה להיות מציאותית ולהתמקד במשהו אחד" , כל הזמן אומרים לי.
חייכתי וכמובן התפלספתי: "מי שמשקיע בדבר אחד, יש לו רק דבר אחד. מה לעשות שאני והמציאות לא מיודדות? כל פעם שאני מנסה ללכת לקראתה, היא מאוד משעממת אותי, יוצרת אווירה מלנכולית ששום דבר לא אפשרי, ואני פשוט לא אוהבת אותה! אנחנו במשחקי כוחות לא מעט, לרוב היא מנצחת, ואני מקבלת 'סטירות', אבל כשאני מנצחת זו תחושה שאי אפשר לתאר במילים שמעודדת אותי לא להיכנע לה לעולם".
ניסיתי להסביר ( שוב) לאותם יומרניים, אלו אשר משוכנעים שכדי להצליח צריך ציונים גבוהים, שהתעודות זה יפה בשביל לתלות על הקיר ולהראות להורים. בפועל, לשבת וללמוד מה שמשרד החינוך מכתיב זה מרשים את האוניברסיטה ועוד כמה שבתוך הבועה היומרנית, אבל בשביל להעיף את כל המכשולים בדרך לפסגה יש שלושה שלבים. האחד הוא רצון, השני אמונה, והשלישי פעולה. למי שיש את אלו, הוא יוכל לעמוד בדיוק במקום בו הוא רוצה. ולמי שאין, גם תעודת הצטיינות לא תוכל לעזור לו.
אין דרך אחת להגיע לאותו מקום. החוכמה היא לדעת למצוא את השבילים הצדדים, שלא פעם הדרך בהם קלה יותר וקצרה יותר.עכשיו רק נשאר לי להחליט מהו אותו המקום שאליו אני רוצה להגיע.
