אנו מעוניינים לפתור את המשבר בהשכלה הגבוהה. לצורך כך אנו מקימים ועדות שונות ומנסים לתקן אבל איכשהו זה לא עובד. הסיבה היא פשוטה! הדרך אינה דרך המלך אלא הנחתה מלמעלה למטה. מחקרי המדיניות הציבורית מלמדים אותנו כי החלטות ציבוריות צריכות להיעשות בדרך משתפת כזו הבוחנת את האלטרנטיבות השונות לפתרון בעיה חברתית ציבורית מסוימת.
לאחר גיבוש האלטרנטיבה המועדפת לא תמה העבודה. היא רק מתחילה. שכן, על קובע המדיניות לשקלל האם המדיניות תוכל להגיע לכדי יישום הלכה למעשה. לשם כך, עליו לשקלל את עמדות השחקנים השונים בזירה. התנגדותם מהווה חסם לכל רפורמה. הניסיון של הרפורמאטורים בישראל הוא עגום. בתחום החינוך הוא זועק לשמיים.
הנה למן שנות השמונים החליטה החברה הישראלית להסמיך את נציגיה הכלכלנים להיות המושלים והמחליטים בתחומי החינוך שלנו. האם זה רע? התשובה היא לא. אבל כפי שהזכיר לנו תומס סואל מהחוקרים הבולטים ורבי ההשפעה בקרב הכלכלנים בשלושים שנים האחרונות "התוצאות חשובות מן הכוונות- ולא התוצאות המידיות". ואם עסקינן בתוצאות, הניסיון מלמד כי אנו לא טובים בהשגתן. אז למה לא ללמוד וליישם?
ועדת שוחט אמורה לפרסם מסקנותיה והנה הניסיון כבר לימד כי את מגזר הסטודנטים פספסנו! אילו היו מדברים עימם באמת אולי היה מגיע המזור. אבל יש עוד סקטור ואלו הם המרצים ובתוכם יש חלוקה: המרצים במכללות האקדמיות למול עמיתיהם באוניברסיטאות. ואני שואל האם יש הבדל בין המרצים? התשובה היא לא. אבל, בפועל יש ויש. השכר גבוה יותר על תנאי עבודה דומים בעיקרם והתמריצים הייחודיים המוענקים למרצי האוניברסיטאות דוחפים אותם להישגים בתחומי המחקר . ובלא מחקר אנא אנו באים.
ובישראל? את הדיון להלן אחלק לארבעה חלקים שעל בסיסם נערוך את ההשוואה בין מרצים במכללות האקדמיות ובין מרצים באוניברסיטאות: אתייחס לעומס ההוראה, קביעות בעבודה, שמירה על רמת הסגל האקדמי ואיכותו ופערי שכר.
עומס ההוראה: מרצה במכללה מלמד בין 12 שעות ולעיתים עד 16 שעות אקדמיות לעומת עמיתו באוניברסיטה המלמד בין 6 שעות עד 8 שעות אקדמיות. על כך אוסיף כי במכללות המרצים לרוב מועסקים במשרה חלקית. על מספר השעות הכפול מהנהוג באוניברסיטה, הם נאלצים להשלים הכנסה כמרצים מן החוץ באוניברסיטאות ובמכללות אחרות, ללא זכויות סוציאליות והם עייפים מכדי לחשוב מכדי לחקור מכדי להורות.
קביעות בעבודה: מרצים במכללות האקדמיות אינם נהנים מקביעות ולעומתם המרצים באוניברסיטאות נהנים מקביעות בעבודה. תנאי זה פוגע מאוד בחופש האקדמי. הקביעות נועדה בין היתר להבטיח שחוקר לא יחשוש לאבד את מקום עבודתו אם יפרסם מחקר ביקורתי או לא פופולארי.
שמירה על רמת הסגל האקדמי ואיכותו: המרצים במכללות האקדמיות אינם מקבלים תקציבי מחקר וגם לא את הזמן הדרוש לביצוע המחקר. יעד ההוראה הוא היעד המרכזי במכללות אבל האם אנו מעוניינים במרצה שרמתו האקדמית ואיכותו נמוכה? התשובה היא ברורה- לא. ולכן יש לחשוב על מסגרת שכזו גם למרצים במכללות האקדמיות. יתרה על כן, המציאות היום מגלה כי דור העתיד של המרצים, בין שסיים בחו"ל ובין שסיים בארץ, מוצא עצמו משתלב במסגרות האקדמיות במכללות. הדור הזה שבחר באקדמיה כמקצוע וכיעד אינו מוכן להתפשר על הוראה בלבד וכי ניתן לעשות הפרדה שכזו. ההפרדה בין הוראה למחקר הינה הפרדה מלאכותית ומתמרצת זילות של ההשכלה ושל בוגרי ההשכלה הגבוהה.
פערי שכר: מרכיב זה הינו קריטי ביותר. פערי השכר כיום הם של לפחות 27% לטובת מרצה באוניברסיטה. והפער נובע משתי תוספות שחברי סגל באוניברסיטה מקבלים ועמיתיהם במכללות האקדמיות אינם מקבלים. התוספת האחת היא הקדשת זמן מלא למוסד. חבר הסגל באוניברסיטה מקבל תמריץ בשכר ובגינו אינו ממהר לצאת לחפש עבודת השלמה כמרצה מן החוץ במוסדות אקדמיים מחוץ לאוניברסיטה. מענק שני הוא "מענק קריטריוני" ולפיו מתומרץ חבר הסגל האקדמי בהתאם להצטיינותו המחקרית. המעניין הוא כי עם השנים מרבית המרצים באוניברסיטאות מקבלים את שתי התוספות האלה בלא אבחנה.
המשמעות היא כי תוספות אלה הופכות להיות לחלק בלתי נפרד מתלוש המשכורת ולא כמענק דיפרנציאלי המעיד על איכות חבר הסגל. חברי הסגל במכללות אינם מקבלים תוספות אלה. הדבר אינו מוצדק באשר משרת ההוראה של מרצה במכללה האקדמית גדולה ב50% מעמיתו באוניברסיטה ואם כך מדוע שיזכה בשכר הנמוך בלפחות -27% ? לעיתים פערי השכר גבוהים אף יותר. חברי הסגל באוניברסיטאות נהנים ממנגנוני השתכרות נוספים המציבים את שכרם ברמה גבוהה. תוספת מחקר א' ואחרות. תוספות אלה למותר לציין מהוות תוספות פנסיוניות ולפיכך לטווח הארוך הפערים הם גבוהים הרבה יותר. הנכון הוא כי תוספות אלה הם דיפרנציאליות במובן שבהם זוכים המצטיינים שבחברי הסגל וכי כאלה לא קיימים במכללות האקדמיות?
החולאים של מערכת ההשכלה בישראל מושרשים בשיטה. בכללי היסוד שלה. כללי היסוד הללו מפלים עובדים בעלי כישורים דומים. כללי המשחק אינם מותאמים למציאות האקדמית המתפתחת בארץ ובעולם ובהעדר הסדר, הצפי הוא לעיצובה של מערכת אקדמית נחותה שדגל אחד לה : זילות, העדר איכות ובינוניות. על מנת להתגבר על הפער שבינינו ובין מדינות נאורות בעולם אנו משקרים בהישגים שלנו ומדמים עצמנו למה שאנו לא. עד מתי? זו העת לשינוי יסודי. יש להשוות את שכרם של המרצים במכללות האקדמיות לזה של המרצים באוניברסיטאות ועל המועצה להשכלה גבוהה לאמץ מדיניות שעיקרה העברת תקציבי מחקר למכללות האקדמיות.
* ד"ר (עו"ד) אסף מידני הוא מרצה למדיניות ציבורית ולכלכלה פוליטית במכללה האקדמית של תל-אביב-יפו
