קיץ 2007. על הגדר במטולה מתחילה התרוצצות. השער בגבול עם לבנון נפתח, וכמה האמרים כבר מתחילים לנוע על הציר. חיילי הנח"ל, שתופסים את הקו הצפוני, נעים לכיוון נקודת ההתרעה. "חווה אדומה", הם אומרים, כלומר - יש התרעה על נגיעה בגדר המערכת. חבושי קסדות מקושטות ברשתות הסוואה ווסטים כבדי משקל, ממתינים הלוחמים הנח"לאים להוראות נוספות. בחום של יוני-יולי הם מייחלים שההקפצה תסתיים בלא כלום, בתקווה לשוב למוצב המוצל בשלום, ובעיקר - כמה שיותר מהר.
סמ"ר ערן טידור, שריונר, מצביע לכיוון המוצבים שמעבר לגדר ומכוון את סמ"ר טמז טלשדזה מגולני וסמ"ר איתן דויטש מהצנחנים, לעבר האזור בו הוא שהה עם חבריו לטנק לפני שנה בדיוק, במהלך המלחמה. השלושה מכירים את תוואי השטח הלבנוני היטב. במקום שבו נע הטנק של ערן, כבר אין זכר לעקבות הזחל. במקומם ניצבים שלושה תרנים גבוהים, כשהרוח הנושבת מארץ הארזים מציגה את שלושת הדגלים שבראשם - דגל פלסטין, דגל לבנון ודגל החיזבאללה.
שנה אחרי שיצאו ביחד עם חבריהם למלחמה על שלום הצפון, חוזרים שלושת הלוחמים לבוץ הלבנוני שכבר התייבש. רגע לפני שהם מורידים מדים ומסתפחים לאזרחות, חלקם כבר בדרך למטוס, נדמה כי משתחררי אוגוסט 40' עדיין לא יצאו מלבנון.
הלוחמים. "שלוש השנים לא נותנות דבר באזרחות".
מהמחסום לשדה הקרב
הם התגייסו בדיוק לפני שלוש שנים, כשמלחמה עם החיזבאללה נשמעה כמו הערכה הזויה לחלוטין. האינתיפאדה השנייה הייתה כבר בשלבי גסיסה מתקדמים, והם, שחלמו על חילוצים תחת אש בשדה הקרב, נאלצו להסתפק במחסומים שוחקים ביהודה ושומרון ובשמירה על הסדר בביצוע תוכנית ההתנתקות. לחלקם יצא גם להשתתף במעצרים בכפרים פלסטיניים נידחים, בואכה שכם או חברון. ואז באה מלחמת לבנון השנייה, והביאה איתה התמודדויות שונות בתכלית: השתלטות על בתים, טילי נ"ט שמתפוצצים בקרבתם, ירי צלפים לכיוונם וחברים שנהרגו, אך גם גאווה ומור"קים מהמלחמה שלהם.
הם, כלומר שלושה לוחמים, חפ"שניקים, שהפשטות הביאה אותם ללבה של מלחמה מורכבת. השלושה - סמ"ר איתן דויטש, לוחם בפלס"ר צנחנים; סמ"ר טמז טלשדזה, חובש מגדוד 13 בגולני, וסמ"ר ערן טידור מגדוד 74 בחיל השריון - טוענים שלא קל להיות לוחם בצה"ל של 2007, אחרי המלחמה ההיא. "אני לא אומר שלא מעריכים אותנו יותר", מסביר איתן הצנחן, "אבל ברור שיש תחושה שלא מעריכים אותנו מספיק, שבמדינה לא דואגים מספיק ללוחמים. כשחייל מתגייס, הוא צריך לדעת שהוא עומד בראש סדר העדיפויות של המדינה".
"אתה יכול להיות לוחם ולתרום את השלוש שנים האלה בשטחים או במלחמה, כשבמקביל חייל אחר, שגם תורם למדינה, מתגייס כאיש מחשבים", מתלונן ערן. "ואז, כששנינו יוצאים לאזרחות, אתה תלך להיות איזה פועל בניין או מלצר, אבל החבר שלך יקבל אוטומטית עבודה בחברת היי-טק עם עשרת אלפים שקל בחודש בתלוש משכורת, לא כולל רכב חברה. כשאתה רואה את זה אתה שואל את עצמך לפעמים 'למה הלכתי להיות לוחם?' עם כל הכבוד לשלוש השנים שנתת ביחידה קרבית, בתכל'ס זה לא נותן לך שום דבר באזרחות".
הקירות נתנו סטירה
שכם, קבטיה וג'נין, עזה וגני טל, רכס רמים, הר דב, יריחו וגזרת מכבים. הם היו בכולם - באימונים ובתעסוקות המבצעיות. אבל כשמדברים על המלחמה בלבנון, השלושה מזדקפים כמעט בפקודה, משננים את שמות המקומות והכפרים בהם לחמו, מספרים בפרוטרוט על הקרבות, לא מפספסים שום פרט, מצחיק או כואב, ואפילו קצת מתגעגעים לאקשן."כשהודיעו לנו שאנחנו נכנסים פנימה", נזכר טמז, "אני חושב שבכולנו עברה מחשבה של 'סוף-סוף יש עניין, יש אקשן'. אבל אז אתה נכנס ללבנון, וכבר אין את השמחה שהייתה בהתחלה. חברים נהרגים לך מול הפנים ולפעמים, בתור חייל פשוט, נראה לך שהם נהרגו כי תמונת המצב לא הייתה ברורה לאף אחד. לא יודע. יכול להיות שאני טועה".
"רצינו להיכנס", ממשיך טמז, "היינו מורעלים קצת. נו, אתם יודעים, גולנצ'יקים כאלה. אחרי כמה ימים נכנסנו לכפר מרכבה, ובמהלך הסריקות התחילה היתקלות. כשהתחלנו לחלץ לאחור, נפתחה פתאום דלת מאחד הבתים ומחבלים פתחו עלינו באש. שני חברים שלי, עומרי ודניאל, נהרגו ישר. הרופא שלנו, איגור, רץ לחלץ אותם ונהרג גם הוא. הם התחילו לזרוק רימונים והמפקד שלי, יונתן לרר, נפצע קשה - היד שלו נשרפה, וכדור עבר לו דרך הלסת ויצא החוצה. התחלתי לטפל בו, אבל מה שהיה מדהים זה שבכל הזמן הזה, הוא זה שהרגיע אותנו.
"בינתיים השבנו אש לעבר המחבלים ובמקביל - התחלנו לפנות את שאר הפצועים למקום מחסה ולטפל בהם. הנגביסט שלנו הוריד צרור על הבית ופירק אותו, ומשם עלינו למסוק שהחזיר אותנו לישראל. יצאנו להתרעננות של כמה ימים ואז חזרנו שוב ללבנון. הפעם נכנסנו עד לוואדי סלוקי ושהינו שם כמה ימים. לא ממש עשינו הרבה, חוץ מהיתקלות עם איזה מחבל שחיילים מהגדוד הרגו, ואז חזרנו לארץ ונגמרה המלחמה".
"לנו הודיעו שיש שני הרוגים מיחידת מגלן והקפיצו אותנו למארון א-ראס", משחזר איתן את ימי הלחימה. "אמרו לנו שרק נכנסים, מראים נוכחות ותכף חוזרים לארץ. לכן לא התארגנו לשהייה ממושכת, כי חשבנו שבלילה כבר נחזור, כמו בפעילות בשטחים. עשינו ציר הליכה של חמישה ק"מ וכבר התחיל הבוקר. הכפר היה שקט לחלוטין, אבל בעיקר הרוס לגמרי. הצוות שלי הלך לכיוון הבית השולט של המקום, ופתאום בדרך ראינו משפחה לבנונית בת 11 נפשות מטיילת לה בכפר, כאילו אין מלחמה. הכנסנו אותם לבית סמוך ואחרי שיחה איתם נתנו להם אוכל ושתייה.
"איך שנכנסנו לבית השולט, פתאום - כאילו הקירות נתנו לנו סטירה. פוסטרים של השייח' נסראללה בכל מקום, תמונות של מחבלים, ארון אקדחים ריק בכניסה ושני זבילים של קטיושות. באח מצאנו מסמכים שרופים. לא היה לנו ספק שזה בית של מחבלים. התמקמנו בחלונות, כמו שצריך, ואז התחלנו לראות את כל המהומה מתרחשת ממש מולנו. ירי על טנקים ודי-9 שנכנס לכפר, צרחות בקשר שלנו וחילוצים של פצועים תחת אש.
בינתיים, מסוק הוריד מבנה שממנו ירו עלינו ואז נהיה שקט לכמה שעות. אתה רואה את המחבלים של החיזבאללה מול העיניים ואתה בשוק. הם נראים פשוט כמו חיילים עם מדים מנומרים, וסטים ושכפ"צים, קסדות שחורות ומצנפות. בשלב מסוים הם התקרבו אלינו לבית בו שהינו, וכל אחד מאיתנו הוריד מחבל אחד, לפחות".
"ברגע שאתה מתחיל לחטוף את האש, אז אתה קולט שזהו, כאן זה לא עזה, זה הדבר האמיתי", מוסיף ערן. "אם ברצועה הפלסטינים עובדים כמו פלנגות - קצת אר-פי-ג'י וטיפה ירי מנשק קל - בלבנון זה היה שונה לגמרי. אתה רואה את הטנק של הצוות שלפניך חוטף טיל נ"ט ומתחיל לבעור, ואתה מבין שאתה נלחם באנשים רציניים ומאומנים. אתה קולט שהמשחק שהיה עד עכשיו נגמר".
הופתעת מהירי המסיבי של טילים על הטנקים הישראליים?
"אני אישית הרגשתי שאם הייתי נכנס ללבנון בתור חי"רניק, הייתי מטרה קשה יותר מאשר בתוך הטנק. אתה קולט שחוליות נ"ט מסתכלות על הטנק שלך מטווח של שלושה ק"מ ואתה מבין שאתה הרבה יותר פגיע. במצב כזה אתה גם פחות בוטח בטנק, ואפילו מתחיל לפחד, כי עד עכשיו חשבת שאתה הכי מוגן בעולם".
חודש של התבגרות
34 יום ארכה המלחמה, או, אם תרצו, נמשך פרק זמן ההתבגרות וההתפכחות של הלוחמים. הם למדו הרבה, ונראה כי הם יצאו מלבנון עם לא מעט תובנות על השירות ובעיקר על החיים. השלושה שוטחים לא מעט תלונות על אופיה של המלחמה, על שיטות הלחימה וגם על המחסור בציוד ובמזון, אבל קשה לומר שהם ממש מקטרים. כן, הם אוהבים את המדינה. לא, הם לא מרגישים פראיירים. אבל משהו, כמו שהם אומרים, חסר. זה מורגש ביחס אליהם, בחזרה לשגרה, בדרך שבה מסתכלים עליהם ברחוב. "כל אחד מאיתנו התבגר, זה ברור", אומר טמז. "זו חוויה שמשנה אותך. פתאום אתה משתתף בהרבה אזכרות של חברים, או כשאתה נח אצל ההורים אבל לא מפסיק לחשוב על הקרבות שהשתתפת בהם. הזיכרונות, התמונות, חילופי אש, הפציעות של החברים, סתם ככה באמצע היום זה עולה בך. אתה לא שוכח דברים כאלה, אתם מבינים?"
ערן: "אחרי המלחמה הייתי מאוד מבולבל. רגע אחד התעסקת במלחמה אמיתית, ופתאום אתה עובר לשגרת קו בשטחים עם זורקי אבנים, ואתה אומר לעצמך, 'מה זה השטויות האלה שאני עושה פה?'"
המלחמה גם אכזבה אותם, אך הם מתקשים לשים את האצבע על המקום המדויק. "אני אותו בן-אדם שהייתי לפני לבנון", אומר איתן, "אבל לא ראיתי פה מערכת. בכל מקרה, אני פחות בוטח בה היום. יכולנו לעשות את זה יותר טוב, בזה אני בטוח. היום אני יותר בוטח בחבר'ה שלי, אבל לא מעבר".
ערן: "במלחמה, כשנתנו לך את המשימה שלך, אתה מבחינתך עשית אותה ברמה הכי גבוהה שאפשר. אבל הייתה תחושה שנתנו לך לעשות כל מיני דברים שנראו לך מוזרים. למשל, רק אחרי ש'חטפנו', שינו את הפקודות. מעבר לזה, אתה רואה אנשים שנכנסים למלחמה בלבנון בלי ציוד, ואלה דברים שלא עושים לך טוב, אתה מבין שמשהו פה לא ממש תפקד".
שלושתכם רגע לפני השחרור. מנקודת המבט שלכם, אחרי שירות קרבי, איך מרגיש היום לוחם בישראל 2007 של אחרי המלחמה?
איתן: "מבחינת הסביבה הקרובה, יש תחושה מאוד טובה של הערכה, אם זה מהמשפחה או מהחברים. אבל מעבר לזה - חארטה. אתה לא מעניין אף אחד. ברגע שחייל קרבי משתחרר, הוא אמור להיות הפרויקט של המדינה, בין אם זה תמיכה מלאה בלימודים או עזרה בדיור. זה לא שאין בכלל תמיכה, אבל למי שעבר את המלחמה, מגיעה יותר הערכה".
טמז: "אני לא מצפה שיעריכו אותי, ואתה גם יודע לא לצפות שייתנו לך יותר מדי. ככה זה. היית שלוש שנים לוחם, טחנת שמירות, טחנת קווים וזהו. ברור לי, אחרי שלוש שנים, שצריך להשקיע יותר בלוחמים. ישנתי במוצבים שהיו בלי מקלחות ובלי תנאים מינימליים. היום גם אין כבר את ההילה סביב הלוחמים, וזה קצת מתסכל".
ערן: "אני אגיד לך למה זה: היום זו כבר לא בושה להשתמט מהצבא, והיום יש מקומות שזה אפילו טריוויאלי. אנשים לא הולכים לצבא כי הם פשוט לא רוצים. פעם, מי שלא הלך לצבא - היו מוקיעים אותו. היום כבר לא עושים מזה עניין, זה הפך להיות משהו נורמלי".
"עזוב את זה", אומר טמז, "היו אנשים שלא רצו להיכנס ללבנון וקיבלו רק שבוע בכלא. זה לא רציני".
"התנאים של לוחם בסדיר אמורים להיות הרבה יותר טובים משל כל חייל אחר", קובע איתן, "וזה אומר מזגנים כמו שצריך כשאתה חוזר מפעילות, מיטות כמו שצריך, כדי שתוכל לישון כמו בן-אדם. היום יש ג'ובניקים שיש להם מזגן בכל פינה בחדר, אז איך אפשר להגיד לך שרואים את הלוחמים מעל לכל, כשאתה נתקל בדברים כאלה?"
בשבח הוותיקות
גם בשיח שייעודו המרכזי הוא זיכרונות מלחמה, דומה שאי-אפשר להימנע מהנושא שמטריד אותם לא פחות: צעירות-ותיקות. צמד המילים שהפך לאימת החיילים הצעירים והמפקדים, ביטוי עליו יקומו וייפלו פלוגות, לוחמים יקראו למרידות, ובעיקר יגרום ללא מעט בעיות. לשלושת החיילים הוותיקים אין ספק: ביטול תופעת הצעירות-ותיקות עלול לפגוע ביחידות הקרביות במלחמות הבאות. בלי למלמל ובלי לגמגם הם קובעים: ותיק הוא ותיק, ושהצעירים יילכו למטבח. "אני מבטיח לכם", מנבא איתן, "אם זה ימשיך ככה, לאט-לאט החבר'ה הוותיקים לא ירצו להיות לוחמים".
עד כדי כך?
איתן: "אין מה לעשות. לא יכול להיות שחייל שרק אתמול סיים מסלול, יתחיל לתפוס תחת. בצבא יש עניין של כבוד, ואני בטוח שיש צעירות-ותיקות גם בדרגים גבוהים יותר".
טמז: "בכל מקום יש את התופעה הזו, גם באזרחות. ככה זה. מי שיותר ותיק, יש לו יותר ניסיון והוא גם יודע קצת יותר על הצבא. ותיק צריך לחנוך את הצעיר, בלי התעללויות ובלי השפלה כמובן, אבל חייבת להיות הפרדה ברורה ביניהם. גם בפעילות מבצעית אתה חייב צעירות וותיקות, כי מי שנמצא יותר זמן בשטח יידע מה לעשות. תחשוב על חייל שכבר נמצא שנה בצבא, שבוז כל היום. אני שואל: למה יש לו לשאוף, אם הוא יודע שבעוד שנה וחצי מחכה לו בדיוק אותו הדבר?"
ערן: "ברגע שהבן-אדם שבוז, הוא גם מתפקד גרוע בשטח, ואם התופעה הזו תבוטל, אנשים יגיעו בלי חשק לשדה הקרב. חבל שזה הורס פלוגות שלמות ושמפקדים נלחמים בזה, במקום לטפל בנושאים אחרים. ברגע שמתחילים להילחם בזה, פתאום אתה רואה מרידות, חיילים ממורמרים. זה הורס את השירות שלך".
יש רגעים שאתם מרגישים פראיירים?
טמז: "יש לי חברים קרובים שאומרים שאני פראייר, אבל אני חושב שכל מי שאומר לך את זה, יודע בתוכו שאתה תורם המון למדינה והוא גם מעריך אותך יותר על זה שהיית במלחמה. אתה מרגיש אולי פראייר על זה שחוץ מחברים לכל החיים, לא הרווחת מזה כלום".
אולי לא הרווחתם כלום, אבל בעצם אתם, החפ"שניקים, נתפסים כמי שהוכיחו את עצמם במלחמה.
איתן: "אנחנו ניהלנו את המלחמה של עצמנו, לבד, בלי יותר מדי הוראות. התחושה הייתה שהפעילות שלנו הכתיבה לדרגים הבכירים מה לעשות".
ערן: "קשה לך לראות את האנשים למעלה. אתה במשבצת שלך עושה את הכי טוב שאתה יכול, ובמשבצת שלהם מי שעושה טעות - שישלם עליה".
טמז: "למרות הכל, אתה חייב בסופו של דבר לסמוך על המערכת ולא יכול ללכת נגדה. אז נכון, היו הרבה בעיות ותקלות, אבל ברגע שלא נסמוך על הקודקודים, לא נוכל לתפקד כאן".
ולמלחמה הבאה, אם וכאשר, תגיעו?
איתן: "לי אין בעיה, אני מחכה לאויב".
טמז: "לא יודע אם אני אחזור מחו"ל בשביל זה, אבל אני בטוח אהיה שם".
איתן: "במלחמה הבאה, כשנהיה בחו"ל, אנחנו נגיע לאויב עם התרמילים ונאגוף אותם ממזרח".
ערן: "אף אחד מאיתנו לא ממש רוצה לבוא למלחמה הבאה, כי אנחנו לא ממש רוצים שתהיה אחת. אבל אם נצטרך לעשות את זה, אנחנו נגיע. בלי שאלות".
