אין מספיק מורים לאנגלית בארץ וזו עובדה. זהו ניסיון להסביר את התופעה מבלי לציין את שיטת הבגרויות החדשה המוסיפה עבודה, וכן באזכור מינימאלי של מאבק המורים על השכר, אשר כל כך מקובל לכתוב עליו לאחרונה.
נתחיל מהקלישאה המקובלת בכתיבה מסוג זה: פניתי להוראה מתוך שליחות. הייתי סטודנטית עם ציונים טובים והשקעתי המון בידע שלי. מאוד אהבתי את מה שלמדתי, עד כדי כך שרציתי לחלוק זאת עם הדור הבא. ידעתי גם ידעתי על השכר העלוב של המורים ובכל זאת הלכתי, כי חשבתי שיש לעבודה הזו להציע לי הרבה מעבר לכסף. הייתי חרוצה, חדורת מוטיבציה ומוכנה ללמוד.
ראשית היה עלי למצוא עבודה וזה, כך התברר לי, די קשה. היות וכפי שכבר ציינתי - אין מספיק מורים לאנגלית בארץ, זה די תמוה. ובכן, הנני פורשת בפניכם את הסיבה הראשונה לכך: תורת הגזע. בראש סולם הגזע עומד ה-Native Speaker - דובר שפת האם, שהגיע לארץ ממדינה דוברת אנגלית ומתהדר בדרך כלל בשיער בלונדיני או מחומצן. אין זה משנה מה היה תפקידו הקודם, ממנקה רחובות ועד לתפקיד הרם של מנהל אדמיניסטרטיבי, כל מנהל בארץ חושב שדווקא דובר שפת האם הוא זה שיודע ללמד הכי טוב וכל דובר שפת אם נחטף מיידית בין אם הוא בעל כישורי הוראה בין אם לאו.
בגזע הנמוך מדובר האנגלית כשפת אם נמצא יליד הארץ שחזר מחו"ל או סיים מכללה להוראה באנגלית - אם אין ברירה אז אין ברירה נכון? בתחתית הסולם נמצא ישראלי ממוצא מזרח-אירופאי שסיים אוניברסיטה בארץ או בברית המועצות לשעבר, מה שהופך אותו לאקדמי מדי ולא מתאים בעיני משרד החינוך להוראה. אבל כשאין מורים אז אין ברירה...
אני שייכת לזן מעורב - איני מסתירה את מוצאי אבל את האוניברסיטה שלי (וגם בית הספר היסודי, החטיבה והתיכון) סיימתי בארץ ובמחלקה שלי למדו דוברי אנגלית מאמריקה וציוניי לא נפלו משלהם. עמדתי באותן הדרישות ולמדתי אצל אותם המרצים. מדי פעם בפעם מורים ישראלים ניסו לתקן את העברית שלי, שהוכיחה את עצמה באקדמיה, אבל משום מה נראתה להם עילגת כשכתבתי מכתבים להורי התלמידים.
כשכולם מנסים לערער את סמכותך אתה מדוכדך, אבל אתה ממשיך כי זו שליחות. אתה בונה לעצמך מוניטין ,מוכיח את עצמך ואז מגיעה המפקחת. המפקחת ,דוברת שפת אם, מגזע רם ונעלה, ישבה 20 דקות בשיעור שלי ועל סמך 20 הדקות כתבה דו"ח שלפיו אני רוצה יותר מדי מתלמידיי, אני אקדמית מידי וחס וחלילה שנכניס אקדמאים לתחום ההוראה.
זומנתי לשיחה עם המנהלת שבה ניתנה לי התחושה שאין גרועה ממני בכל בית הספר שבכלל עשו לי טובה שקיבלו אותי, ושאם אני רוצה להחזיק במשרתי רמת המעלה, עם השכר ה"מכובד", עלי לדעת איך להתייחס לתלמידים. לקראת סוף שנת הלימודים הם מחליטים שאיני מתייחסת לתלמידים נכון על סמך דו"ח אחד של 20 דקות ושאר העבודה שעשיתי הולכת לאשפה. ציפיתי שמי שמעסיק אותי ומכיר את עבודתי ייתן את התמונה הכוללת עלי ועל כל מה שאני עושה אבל כנראה שהייתי תמימה.
כעת פוטרתי. הייתה לי האפשרות להישאר במקום שבו עבדתי, כי בסך הכול לא הייתי כל כך גרועה וירום הודה, מנהלת בית הספר, הסכימה לעשות טובה למורה נוראית שכמותי ולהשאיר אותי שם. אבל אני כבר לא אשאר. מערכת החינוך הייתה עבורי תראפיה בהלם, או יותר נכון, בעל תובעני ומתעלל אשר שבר את ליבי והערכתי העצמית לרסיסים. פגשתי את חברותי לספסל הלימודים, רבות מהן התנסו בהוראה השנה, הן כעבודה מעשית לתעודת הוראה והן כעובדות הוראה לכל דבר כמוני. שאלתי אותן מי תמשיך וכולן דיברו על הסבת מקצוע, ובפיהן משפט ששמעתי כבר מהאחראים עלי בבית הספר " אולי אני באמת לא בנויה להוראה..."
