"בואו נשים על עצמנו תלבושות, נכין קטע קצר, אולי אפילו נלחין את הפלייר, ונכנס לכל מקום בילוי בעיר הזו". השעה 20:30 בערב, יומיים לפני ההפגנה הגדולה. קבוצה של סטודנטים למשחק, מנסים למצוא את הדרך לליבו של הציבור. "אסור לנו לפספס את המטרה. אנחנו צריכים שאנשים יבינו שזו לא בדיחה. צריך לדבר אליהם מלב אל לב, ככה, כמו שאנחנו. את ההופעות נשמור להפגנה".
חמושים בפליירים צבעוניים, לבושים בחולצות טי לבנות ועליהן הכיתוב "אל תסגרו את סטודיו למשחק ניסן נתיב", יצאנו אל העיר לעוד לילה של פרופגנדה. עוד שיעור שהתבטל, עוד יום במערבולת הזו. חדורי אמונה במטרה שלנו, הלכנו ברחוב "עמק רפאים", מדברים, מחלקים, צוחקים, מסבירים, מתווכחים, מחייכים. מדי פעם חולפת במוחי המחשבה על הזמן הקצר בו אני חיה בעיר הזו, ועל מידת המעורבות שלי בפוליטיקה שלה. מי היה מאמין. בסה"כ רציתי ללמוד משחק.
כן, גם אני שמעתי לא פעם על סכנת הסגירה שמרחפת מעל ראשו של הסטודיו הירושלמי, אבל עכשיו, כשאני בעין הסערה אני יודעת- זה לא "עוד פעם". זו ה-פעם. זה מאבק על החיים של בית הספר והתרבות בירושלים בכלל. להיות או לחדול. "זו בעיה שלכם", מפטיר אלינו "טוקבקיסט" באתר בו פורסמה כתבה על סגירת הסטודיו. "כל שנה אותו דבר", איך מסבירים לאנשים, איך מספרים להם, שדבר כזה יכול לשבור לנו את הלב? אנחנו הרי רוצים לעסוק במקצוע שכולם כל כך אוהבים להעריץ.
אם יכולנו להעלות סדרת ריאליטי על בית הספר ועל הסטודנטים שלומדים בו, אני בטוחה שאס אם אסים היו נשלחים כאילו אין מחר. אבל כשמדובר בפוליטיקה של עיריית ירושלים קצרה ידם של שולחי האס אם אסים. אנחנו נלחמים בכוחות עצמנו.
כל אחד מנסה למשוך בקשרים שיש לו. הנה באים לצלם. הייתה כתבה בעיתון, דיברו עלינו ברדיו. צריך להכין שלטים לפרסום ההפגנה. בחייך, זה נראה כמו שלט של הצופים. נוסעים לחלק פליירים במקום השיעור של אריק. נדחה פרוייקט השירה. שוב לא הספקנו לעבוד על הסצנה של שייקספיר.
בשבוע שעבר ראיינו את ניסן נתיב בגלי צה"ל. ישבנו כל תלמידי שנה א' מסביב לרדיו, ולרגע ראיתי אותנו מהצד. כולנו בשקט מופתי, מקשיבים לכל מילה שבוקעת מהרדיו. כמו בהצבעת האו"ם. תנו לנו להתקיים, בחייכם. פוליטיקאים מתראיינים, שוב גורמים לכל הסיפור הזה להיראות כאילו אנחנו מגזימים. הבטחות ללא בסיס מופרחות באוויר. הראיון מסתיים. "אנחנו נבדוק בעוד שבועיים אם ההבטחות אכן קוימו", מתחייבים אורלי וילנאי וגיא מרוז מעל גלי האתר. "זה טוב", אנחנו אומרים האחד לשני, "הם רציניים, הם מזיזים דברים והם באמת יבדקו עוד שבועיים". חוזרים למכחולים ולצבעי הגואש להכין עוד שלט של "אמנות או נמות".
אנחנו מתיישבים בחדר של שנה ב' ומכינים עוד שלטים. "פורגי ובס- גרסת הג'אז" מתנגן ברקע. אנחנו צוחקים, עושים קצת חיקויים של המורים אחד לשני, ליאור מפיל את הכלי עם המים הצבועים בגואש ואסי משנה ב' גוער בו. "יופי, תראה מה עשית. עכשיו יישאר פה כתם לעולמים. אבל מה אכפת לנו, אתם לומדים בכיתה הזו שנה הבאה. אם תהיה בכלל שנה הבאה". זו הבדיחה האהובה עלינו לאחרונה. זה לא נמאס. ככה מתמודדים עם המצב המוזר הזה, שנכפה עלינו.
פתאום אני מבינה עד כמה עמוק אנחנו בתוך הסיפור הזה. פתאום אני מרגישה שאין לי די מילים כדי לספר על המשמעות של המקום הזה בשבילנו, על הדברים הנפלאים שהסטודיו עושה לנו ולתרבות בכלל, על השגרה שהייתה לנו לפני תקופת ה"מאבק": שיעורי המשחק, הג'אגלינג, הריקוד, פיתוח הקול. על היחסים הנהדרים בין הסטודנטים. על האהבה האינסופית לאמנות, על החלומות, המורים, האנשים. ירושלמים ולא ירושלמים, דתיים וחילוניים, כל כך הרבה צבעים.
אין סיכוי שיסגרו אותנו. אין סיכוי בעולם. אני לא אתן לזה לקרות. את המשפט הזה... את המשפט הזה כולנו אומרים. זוהי בדיוק האווירה בסטודיו.
