אחרי עוד סט של צילומים, שלומי כבר מתחיל להראות סימנים של שבירה. "עכשיו אני מבין איך מרגישה בר רפאלי", הוא אומר, ובמקום לסדר את המחסן בלשכת הגיוס בב"ש הוא מתכונן למתקפת הפלאשים הבאה. בועז מצטרף אליו. "מאז הבר מצווה לא הצטלמתי כל-כך הרבה פעמים".
אליסה, שעד לפני שבועיים בכלל דאגה שהתלמידים בתיכון בכפר סבא לא יעתיקו במבחנים, מתלהבת מהכבוד שעשינו לה לקראת הריאיון, כשעל השולחן המתינו לה צלחת של בייגלה ובקבוק קולה. אורן ועדי עוד זוכרים שעד לפני שבועיים הוא דאג שיהיה מי שיגיש צ'יפס חם למתגייסים והיא תייקה טופסי תלונה. כנראה שהימים האלה נגמרו, לפחות עד שהקהל יחליט לסמס את דרכם בחזרה לבסיס. תתחילו לשנן את השמות: טוראי אליסה שפרגה, טוראי עדי אולמנסקי, רב"ט שלומי בראל, רב"ט אורן כדורי ורב"ט בועז מעודה, חברי הנבחרת הסופית של תוכנית המציאות "כוכב נולד 5", יזנחו החל מהערב (ערוץ 2, "קשת", 21:00) את הנשק והשמירות, הכומתה והמדים, לטובת המיקרופון ואבק התהילה, ויתחרו על כל אס-אם-אס בדרך לגמר הגדול. בעבור החיילים האלה, ניצנים זה ממש לא שם של בסיס.
"אני מוצאת את עצמי חושבת על זה הרבה פעמים ביום", אומרת אליסה, "50 אלף איש בניצנים צורחים את השם שלי, הרבה תאורה, אני על הבמה וכולם שרים איתי, מפציצה בגמר הגדול".
אתם סימסתם לאיזשהו מועמד בעונות הקודמות?
חוץ משלומי, לא נמצא צדיק. "אבל אני בטוח שהמפקד שלי יצביע לי העונה", אומר בועז.
כוכבי העתיד. עברו שינוי מהותי בחייהם.
אור הזרקורים מסנוור
אז מה עושים חמישה אנשים, חיילים רגילים, שפתאום מוצאים את עצמם במרכז הבמה, ועוד עם מיקרופון ביד? לדבריהם, אור הזרקורים מסנוור מאוד, לפחות בהתחלה. "פתאום אני עולה לאוטובוס ושם לב שכולם מסתכלים עליי במבט כזה מוזר", אומר בועז מעודה. "אתה חושב כמה שניות ואומר לעצמך: 'עשיתי משהו רע שכולם ככה מביטים בי?' אנשים נותנים בך מבטים של 'אנחנו מכירים אותך', ואני ממש עוד לא הצלחתי להתרגל לזה. מה שבטוח שזה די כיף".
"זה חלום שמתגשם, שילדים באים לבקש חתימות", ממשיך אותו שלומי בראל, "אבל פתאום אתה בלחץ מטורף, כי מבן-אדם אנונימי אתה הופך להיות הבחור ההוא שכל המדינה ראתה אותו בפריים טיים בטלוויזיה, וזה מלחיץ מאוד. אנשים ניגשים אליך ברחוב ומספרים שריגשת אותם, ואתה קולט שאתה, שלומי מלשכת הגיוס, הבחור מאשדוד, מצליח לגעת בכל-כך הרבה אנשים. זה בלתי נתפס".
הם מגיעים לריאיון מהוססים מעט, מלווים ביחצנית של התוכנית, למניעת תקריות בין-לאומיות סטייל ג'קו אייזנברג, אבל נדמה שהמתמודדים יותר מדי נרגשים, והדבר האחרון שעובר בראש שלהם זה הבחורצ'יק שהשתמט מהצבא כדי להירדם על החולות.
כל מה שמעניין אותם עכשיו זה שהם יעמדו על הבמה וים של נערים ונערות יצרח את שמם. המחשבה על הגמר הגדול תמיד נמצאת שם, אבל נראה כי החברים מרגישים שהסיכוי שהם יגיעו לגמר דומה לסיכוי ששי גבסו יחזור בשאלה.
"רק עכשיו, בריאיון הזה, אני מתחיל לקלוט את גודל המעמד", אומר אורן כדורי (שלמען האמת ממש מזכיר את גבסו ללא כיפה), "אבל אני יודע שזו רק ההתחלה של עבודה קשה. עד לכאן הגעתי כשאין לי שום חובת הוכחה. באתי לאודישנים ונתתי את מה שיש לי, ומה שיהיה יהיה. מכאן והלאה אני חייב להוכיח לקהל בבית שאני שווה את זה, שאני ראוי להגיע לשלבים האחרונים. מחשבות על הגמר? תן לי לעבור את התוכנית הראשונה".
עדי אולמנסקי מצטרפת לצניעות של אורן. "זה תהליך ארוך מאוד, ולא בטוח שאני אצליח להתרגל לתהילה, אבל בינתיים אני רק נהנית ממנה. בשבוע שעבר קיבלתי במתנה חגורה מאיזו חנות שעברתי לידה, אז אם זו התהילה אז למה לא. זה עדיין לא נתפס שאני שם".
אז כפי שכבר הבנתם, עיכול זה לא הצד החזק של המתמודדים, ואצל חלקם הצניעות עובדת שעות נוספות. הסיפור של כולם הוא בערך אותו הדבר. הם לא כל-כך רצו להגיע לאודישנים, אבל החבר/ההורים/החברים/השכנים מלמעלה שמבקשים סוכר דחפו אותם. הם הגיעו בלי הרבה אופטימיות ופתאום מצאו את עצמם מקבלים את האו-קיי של צדי צרפתי ושותפיו, שקבעו שהם הכי לא ליד שאפשר. הם בדיוק שם.
אורן כבר ניסה את מזלו בעונה הקודמת, אבל נקטל קשות באודישנים. "הלכתי לאודישנים די בזלזול ובאתי בפנים נפולות וככה זה היה נראה. השנה לא רציתי ללכת, אבל כולם מסביב אמרו לי 'מה יש לך להפסיד', ובאמת הלכתי על זה. הפעם, בניגוד לעונה הקודמת, למדתי את המילים של שיר האודישנים והפעם השופטים אהבו אותי מאוד. מה אפשר לבקש יותר?"
גם שלומי נכשל באודישנים לעונה הקודמת. הפעם הלך לו, איך אומרים, ביג טיים. "חששתי נורא להגיע שוב לאודישנים השנה ולהיכשל פעם שנייה, אבל השנה כשהגעתי לשלב של מאה הסופיים, הרגשתי שזו סגירת מעגל, ואיפה שנכשלתי בשנה שעברה שם אני אצליח, וכשעברתי הייתי בעננים".
"פעם לא רציתי בכלל שישמעו אותי שר", מודה בועז. "לא אהבתי את תשומת הלב שקיבלתי. כשאנשים היו באים אליי ואומרים לי שאני שר יפה, רציתי לקבור את עצמי. זה היה כאילו הפשיטו אותי וגילו את בועז האמיתי ושנתתי חלק ממני, ולא ידעתי איך לקבל את זה. היום התבגרתי ואני מבין שזה פשוט חלק ממני, אני רואה את זה בתור מקצוע ויודע שאם אומרים לי שאני שר יפה, אני עונה בפשטות 'תודה רבה'".
גם עדי מרגישה שכשהיא על הבמה, יש שם משהו מעבר לקולות ולצלילים. "כשאתה שם אתה ממש חושף את עצמך מול הקהל, וזה לא פשוט לפעמים. צריך לדעת להתחבר למה שאתה שר, כי רק אז הקהל ירגיש שהוא חלק מהחוויה. אני מאוד מקווה שאנשים בתוכנית יראו בי את המעבר לשירה ואת המעבר לשואו. שיראו את עדי אולמנסקי האמיתית. השואו ממש לא מעסיק אותי, אני לא אחת שתרקוד על הבמה, אני באה בשביל לשיר".
הלחץ וההתרגשות עצומים
אל תקנאו בחמשת הכוכבים הנולדים. טוב נו, אם אתם אחד מעשרות האלפים שניסו להתקבל לתוכנית אז תאכלו את הלב. אם אתם לא, אז תראו את זה ככה: בחודש וחצי הקרובים צפויים החמישה לנשום מקסימום בזמן הפרסומות; לוח הזמנים הולך להיות צפוף יותר מקבוצת פאייטים על חולצה של צביקה פיק, והמתח הנפשי בוודאי יכול לממן עונה נוספת של "בטיפול". "אני נורא פחדתי ועדיין פוחדת לקראת התוכנית", מספרת אליסה, "כי אתה יושב מול אנשים שאתה לא מכיר, ומבחינתם אתה כן ציור ריק, ועכשיו אתה צריך לצבוע את עצמך בצבעים של שירה. אלה לא החברים שלך או אנשים שאתה מכיר שמלכתחילה יחמיאו לך. אלה השופטים והקהל בבית שאתה צריך להרשים. זה הלחץ העצום וההתרגשות, וגם שוק לא קטן, כי מול המראה בבית אתה עושה את זה מדהים, אבל עכשיו אתה מול כל ישראל".
"אני חושב שזה היופי האמיתי בתוכנית", טוען שלומי, "ההתרגשות והרעד בגוף והזיעה בכפות הידיים. זה הייחוד שב'כוכב נולד' וצריך לדעת לתעל את האנרגיה של הפחד והרעידות לטובתך, ובעזרתם להביא את הקסם של הבן-אדם. דרך ההתרגשות הגדולה צריכה לבוא גם הכוונה בכל מילה שאתה שר, אחרת אתה סתם תשיר מנגינה אבל לא תספר כלום".
אורן, כהרגלו, מנסה להנמיך ציפיות. "אני חושב שהפחד הכי גדול שלי זה לאכזב את עצמי, כי ברגע שזה קורה, אז אכזבתי גם את הצופים בבית. אם אני אדע שנתתי הופעה טובה והצופים יחליטו להדיח אותי, אז אני לא אהיה מאוכזב. אני לא רואה בתוכנית תחרות, אלא פשוט הזדמנות לעלות ולשיר בכיף ולנסות לעשות לצופים בבית כמה שיותר טוב".
אין ספק, אבל עדיין, אל תשכח שזו תחרות.
"אני לא מרגיש ככה. אני בסך הכל רוצה לתת את מה שיש לי וליהנות. אני לא רוצה להסתכל רחוק יותר, בטח שלא לתוכנית הגמר, ואם לומר את האמת, אני גם לא מסוגל".
עדי: "אני בנשמה שלי רוקיסטית, והיו הרבה מאוד מתמודדים שגם שרו בסגנון שלי, ויכול להיות שרוב האנשים בבית לא רוצים עוד זמרת רוק. אבל אני לא באה למצוא חן בעיני אף אחד. זאת מי שאני, ואם לא יאהבו אז שיהיה להם בכיף".
אבל לא רק הצופים בבית הם אלה שקובעים מה יהיה. גל אוחובסקי, יוני בלוך, מרגלית צנעני, צדי צרפתי, וכמובן, המאסטרו, צביקה פיק, הפכו לבית-הדין הגבוה לזמר.
אמנם גזר הדין של חמשת החיילים כבר הושמע והם נמצאו, בשלב זה, זכאים על-ידי בית-הדין, אבל כנראה שהשופטים של צביקה הדר ממשיכים לרדוף את המתמודדים גם בחלומות. אין אחד שזכה להנחות בפסקי הדין.
לשלומי בראל אמר כבוד השופט גל אוחובסקי כי "יש לו פוטנציאל, אבל מה לעשות שאנחנו לא חברה לפוטנציאלים". מרגול לא היססה וטענה כי השירה של אורן היא "חסרת שפיצים ואין לה דוקרנים", וזה עוד כלום לעומת מה שיוני בלוך אמר עליו: "יש כמות עצומה של שטיקים בשירה שלך, כנראה שאתה צריך להתבגר קצת". צדי צרפתי לא כל-כך אהב את השירה של בועז: "אתה לא מספר סיפור".
מחכים לקטילות
אל תצפו שהם יגידו מילה רעה על השופטים. קודם כל כי היחצנית תעשה להם נו נו נו, ושנית, כי קצת חנופה עוד לא הרגה אף אחד, היא מקסימום העבירה אותו לשלב הבא.
בועז: "מבחינתי, שכל אחד מהשופטים יקטול אותי לגמרי, אני רק אלמד מזה יותר. כל אחד מהם הוא מקצוען בתחום שלו ורואה את ההופעה שלי מזווית שונה, ולכן אין סיבה שאני אפחד משופט מסוים".
עדי קצת נכשלת בלשונה ומודיעה למרגלית צנעני שיכול להיות שהיא לא כל-כך תאהב את מה שיש לה להציע. "לא יודעת אם היא מרתיעה אותי, אבל מרגול היא היחידה שפחות תתחבר למה שאני מעבירה על הבמה. למרות זאת, היה אודישן שהיא נורא אהבה אותי והעבירה אותי שלב, ככה שאי-אפשר לדעת".
אתם מוכנים להודעות ה'בועז, תעשה לי ילד' בפורומים, לדיבורים מאחורי הגב, לטוקבקים שיקטלו אתכם?
בועז: "זה הכי כיף בארץ".
שלומי: "בטח שזה כיף, כי כותבים עליך את כל הדברים הטובים".
אליסה: "בועז, זה לא חוכמה שבנות כותבות 'בועז החתיך' אלף פעם".
אורן: "אמא שלי כל הזמן דוחפת לי את הראש למחשב ומבקשת ממני לבוא ולראות מה כתבו עליי. אותי זה לא כל-כך מעניין אבל רק כדי לעשות את אמא מאושרת אני מציץ מדי פעם. זה מאוד מחמיא אבל זה לא גורם לי לצאת מגדרי. צריך להבין שטוקבקים זה לא הכל, העבודה הקשה היא על הבמה, אבל כנראה שלכל דבר יש מחיר".
נדמה ששלומי חיכה להודעות בפורומים כל החיים. "אם לא הייתי מוכן לזה לא הייתי מגיע לאודישנים. זה משהו שאני מחפש כבר חמש שנים. לעלות על במה ענקית ולדעת שכולם מחכים לי. החלום הגדול שלי זה שאני על במה והקהל שר איתי. לדעת שאחר-כך אנשים ידברו עליך בכל סלון, באתרי אינטרנט. זה משהו שאני מוכן אליו ומאוד מחכה לקראתו".
עדי: "אני לא הייתי מכורה ל'כוכב נולד'. בניגוד לשלומי, אני ממש לא מחפשת את התהילה. האקשן מסביב זה מגניב, אבל אני באה לעשות את מה שאני הכי אוהבת בעולם, לשיר. אני חיה בשביל התחושה שאני על הבמה מול קהל, ולא בשביל שירכלו עליי".
בבסיס בטח לא שוכחים אתכם. איך התגובות של החברים בצבא?
אליסה: "אני מורה חיילת, וכשנכנסתי אחרי ההופעה בתוכנית לבית-הספר, פתאום כל התלמידים הסתכלו עליי בפה פעור. המפקדת שלי כל הזמן אומרת לי 'שלא תעיזי לשכוח אותי'".
אורן: "אצלי זה סיפור מצחיק. כשהודעתי למפקד שלי שהתחלתי את האודישנים הוא כל הזמן אמר לי כמה שהוא תומך בי, וביקש שאני אייצג את היחידה בכבוד. ממש דחף אותי קדימה ונתן לי גב.
אחרי כמה ימים שהוא כל הזמן עזר לי והחמיא לי, פתאום אני מגלה שאין לו בכלל טלוויזיה. בכלל, כל היחידה ממש מפרגנת ואני בטוח שהיא תעזור לי בתוכנית. אחרי שהודעתי להם שעברתי אף אחד לא היה מופתע, כמעט כולם אמרו לי 'ידענו'".
שלומי: "מאז ההופעה אין אחד בבסיס שלא בא אליי ואומר לי, 'כשאתה על הבמה, רק תזכיר את השם שלי וזהו'. מעבר לזה מאוד מפרגנים לי, והמפקד הישיר שלי עשה עבורי הכל כדי שאוכל לצאת מוקדם לאודישנים".
אז את השם שלו אתה תזכיר אם תגיע לגמר?
"אני אולי אשקול את זה".
