ארבע הנשים יושבות בחדר, שיחתן מעלה מן האוב שמות ופרצופים. דבריהן נשזרים אלה באלה, אך בשום אופן הן אינן מדברות בקול אחד. משלימות זו את זו, לעתים סותרות. עוקצות זו את זו ללא הרף. אומרים שצה"ל יצא מלבנון, אבל ארבע מפעילות המפתח בארגון ארבע אמהות עדיין חושבות, מתלבטות, מתרגזות, עונות בלהט. המציאות מדרבנת אותן להגיב.
זהרה ענתבי, מנהלת בית-ספר בימים כתיקונם, מצביעה בנימוס מעושה כשאינה מצליחה להשלים משפט. ביום הנסיגה, הייתה אורנה שמעוני הראשונה לחטוף מיקרופון במסיבת עיתונאים. כשקצה סבלנותה של ברוריה שרון, היא יוצאת החוצה וחוזרת.
תלמידה בעייתית, מכנה אותה ענתבי בחיוך. אם ברוריה תדבר, היא אומרת, היא תצא מהכיתה. מירי סלע מרימה קול זעקה כשענתבי מוסיפה חלב לקפה שלה: "את נורמלית, תגידי לי?"
והן זוכרות כמעט הכל. דברי האזרחים שנאמרו להן בחיבה, שנצעקו לעברן, שהוטחו בהן, חיים מאוד בזיכרונן. ארבע הנשים זוכרות את המסע מתחילתו, כמו בסרט נע. את החיילים שפגשו בהן בצמתים. את חברי הכנסת שלא הכירו את העובדות. את ההמתנה הארוכה במסדרונות, או מתחת לבתים. את השלטים הראשונים, שהניפו על אף שלא ידעו מה לכתוב עליהם. את הדגלים המתקפלים ואת כלי הרכב הגדולים, הממוגנים, חוצים את הגבול בחזרה.
הן מציבות קו ברור מאוד בין שתי המלחמות. לא מטילות ספק בצדקת זו האחרונה. המכה צריכה הייתה להינתן, הן אומרות. הגיע הזמן. רובן תמכו בתגובה צבאית עוד קודם, לאורך שש השנים שקדמו לה. הן מסרבות לתת לתקשורת את הקרדיט על הצלחתן, מתעקשות שלחמו בעבור כל אזכור בעיתונות.
"ארבע אמהות". "מחאה אזרחית היא במהותה פעולה נשית".
אסון המסוקים כמפנה
זהרה ענתבי ממושב כחל ומירי סלע מקיבוץ מחניים נמנות, יחד עם רחל בן-דור ונורית נחמיאס, על מייסדות הארגון, שקם בעקבות אסון המסוקים. ברוריה שרון הצטרפה אליהן בתחילת הדרך, ואורנה שמעוני, שהחלה את מחאתה לא במסגרת הארגון עוד ב-1992, הצטרפה אליו בשנת הקמתו. את בנה הצעיר, איל, היא שכלה חודשים ספורים לאחר מכן, בספטמבר 1997, בריחן שבלבנון.האסון היה נקודת השבר. הלילה בו מצאו את מותם 73 חיילים, הן אומרות, לא השאיר להן ברירה. אבל עוד קודם לכן הלכה המלחמה והכינה את הקרקע למאבק. כשסלע מנסה להיזכר בדברים שהניעו אותה לפעול, היא חוזרת לשיחות של בנה וחבריו.
סלע: "נהרגו להם שלושה חברים ששירתו בנח"ל, ובאסון נהרג להם בן כיתה. באחת השיחות שמעתי את בני אומר, הגיע התור שלנו לתת קורבן למולך. וזה מתקרב. קודם זה היה חבר מהצבא, ועכשיו זה חבר מהכיתה, ותכף זה אתה. והם רואים את זה כמו משהו שהם צריכים לתת. הם צריכים לתת את זה כל פעם. כל דור נותן את הקורבן שלו למולך. ואותי זה פשוט הוציא מהכלים".
ההתחלה הייתה מעט מפוזרת. אחרי שהופיעו האזכורים הראשונים בעיתונות, התחילו להגיע טלפונים לסלע, ששיבצה את המתנדבים על-פי אזור מגוריהם. "ההתארגנות הראשונה הייתה כל-כך לא מודעת", אומרת ענתבי, "זה היה פרץ אנרגיה. בשלטים הראשונים כתבנו כמו ילדים בני ארבע: 'צריך לעשות משהו בעניין לבנון'. עדיין לא ידענו מה.
"כשיצאנו לדרך", היא מוסיפה, "הייתה תחושה שאנחנו בודדים באפלה. תחושה של פריפריה שלא מעניינת מרכז, שלא מעניינת אליטות. היה צריך להביא את האמירות האלה כל הזמן פנימה, לתוך התל אביביות".
הרגשתן שהמלחמה נשארה בעצם בשוליים?
"היא הייתה בטימבוקטו. כמו ששדרות היא בטימבוקטו עכשיו".
שמעוני: "זו הייתה וייטנאם הרחוקה. היו 500 משפחות ששלחו את הבנים שלהן לשם, וזו הייתה המלחמה שלהן. רק הם נתקלו בדבר הנורא הזה. התרגלנו ל-25 הרוגים בשנה, אבל בכנסת ובממשלה היו נזכרים בהם רק על הקבר הפעור".
סלע: "אני זוכרת שהאיש שלי שירת במלחמת ההתשה בתעלה, וכל פעם בדרך למחניים הוא היה עובר בתל אביב והאנשים בתל אביב היו יושבים בבתי-קפה ולא יודעים שיש מלחמה בתעלה. אז אותי זה הרגיז ואמרתי, אין. לא אתן. הבן שלי צריך להילחם, נכון.
אבל שיידעו שהוא נלחם. שיידעו שיש מלחמה בלבנון. אתה רוצה לשבת בבתי-קפה, בסדר. אבל תדע, רק שתדע שיש אנשים שנלחמים".
הן היו קבוצת נשים ללא רקע צבאי, שהתיימרה לדחוף למהלך מדיני. הן נאלצו להדוף את הזלזול, ההמעטה, את 'מה את מבינה' ואת ה'מדברות מהרחם'. בעיני רבים, הן היו נשים שמקבלות החלטות אסטרטגיות על סמך תחושות בטן.
"יום אחד", מספרת ענתבי, "בעלי טס עם עמירם (לוין, אלוף פיקוד הצפון בשנים (4991-8991), וסיפר לו על ארבע אמהות. בעלי ביקש ממנו שיפגיש אותו עם אנשי צבא שמוכנים לדבר על זה, שמוכנים להסביר לי למה צריך לצאת. אז עמירם אמר לו, תן לי סיבה אחת להישאר. וברגע שהוא אמר את זה, בעלי התחבר אלינו".
הוא היה צריך אוטוריטה צבאית?
"היה צריך מישהו גברי. מישהו מהמיליה".
הזלזול המתמשך הביא אותן לנבור במידע, בספרים, להיעזר במומחים. הן נזהרו מבורות פי כמה מכל קבוצה אחרת, חוששות ליפול לתבנית שהוכנה בעבורן מבעוד מועד.
"יום אחד הייתי באיזה פאנל", ממשיכה ענתבי, "והיה שם אחד השרים. הוא היגג על לבנון ואני היגגתי על לבנון, ואז הוא קם ושאל אותי, 'בתור מה את מדברת?' ופתאום הבנתי שנדמה לו שהוא הרבה יותר ממני. אמרתי לו, 'בתור פרה באחו'. ואם הוא היה מבקש יפה גם הייתי נותנת לו מתכון לסלט חצילים".
"ניסו לא פעם לדחוק אותנו לפינה הזאת, של אווילה קטנה, של 'בתור מה את מדברת'. ואני ראיתי שלאורך הדרך ידענו יותר מחברי כנסת, יותר משרים. כי אספנו חומר, כי היה לנו חשוב להבין. היינו טעונות באנרגיה הזאת של לבנון".
שרון: "אני אומר לך משהו. מתוך 120 חברי כנסת, אולי 20, ואני אומרת את זה רק מתוך כבוד, ידעו מה קורה בלבנון. כל מה שהם ידעו זה שצה"ל מגן על האורות של קריית שמונה. כשבאנו לפנינה רוזנבלום, ואני מצטערת שאני אומרת את זה על אישה, כי לא מעט גברים היו כמוה, היא ישבה ונאמה לנו נאום על לבנון ועל המצב בלבנון. ואמרתי לעצמי, אלוהים. אין לה מושג. אף אחד לא יודע, אף אחד לא בודק".
המאבק על הקשב הציבורי
אחת הטענות העיקריות נגדן הייתה שהן נופחו אל מעבר לגודלן הטבעי. שהתקשורת האוהדת, ובניצוחן של עיתונאיות כמו כרמלה מנשה, שלי יחימוביץ' וטלי ליפקין-שחק, הפכה תנועה לא גדולה, שלא הוציאה המונים מהבתים, לזו שנשאה את דגל המחאה, שהפחידה פוליטיקאים."היום הרושם שנשאר הוא שכל הזמן היינו בתקשורת", אומרת שרון. "אבל לא יודעים שעם כל כניסה לתקשורת נאלצנו לפעמים לגרד את הקירות. כן, שלי יחימוביץ' וכרמלה מנשה נתנו לנו מקום. אבל היו הרבה כתבים שלא רצו לשמוע מאיתנו".
ענתבי: "אבל לא משנה כמה ניסינו, התקשורת יכלה לבחור לבוא או לא לבוא. מה שפילס כל הזמן את הדרך היו ההרוגים. ההרוגים הוציאו את צה"ל מלבנון. לבנון כל הזמן העלתה את עצמה בכוחות עצמה, בכוחות הדם, אל התקשורת, וחיברה אותנו אל הקשב הציבורי".
אבל גם הן ניסו להסב את אור הזרקורים אליהן. חוששות לשעמם את הציבור, לאבד את האחיזה שלהן בו, הן חידשו את הפעולות, הפיצו סיכות, חילקו פרחים, הפריחו בלונים, יצאו למסעות.
"לא התביישנו בשמאלניות שלנו", אומרת סלע. "הבאנו לתקשורת ליכודניקית אחת או שחורה כמוני כי כולם אמרו ששמאלנים זה אשכנזים. הרבה פעמים השתמשתי בשם נעוריי, קוסקס, כדי שיבינו שאני לא אשכנזייה", היא אומרת בחיוך. "שיחקנו בזה".
"לא היינו אנשים שחיפשו קריירה", היא מוסיפה. "לא רצינו פוליטיקה. היינו מכוונות רק לזה, וללכת הביתה. אחר-כך שאלו אותנו למה לא עשינו משהו עם השטחים, ואני אמרתי מה שטחים, אני רציתי רק לצאת מלבנון".
ענתבי: "אני חושבת שמחאה אזרחית היא במהותה פעולה נשית. כל הזמן וכל יום. כמו שכל יום אמא שלך מכינה לך את הסנדוויץ', עוד יום ועוד יום ועוד יום, בהתמדה. קחי לדוגמה את הסרבנים הטייסים. הם חבר'ה חכמים. אבל הם פעלו באופן גברי בעיניי. הם באו בזבנג, כמו פעולה צבאית. אני מסרב. טראח, כובשים יעד, חוזרים הביתה".
"בסופו של דבר", אומרת שרון, "היציאה קרתה, כי תנועת ארבע אמהות קמה בזמן הנכון. הציבור כבר היה מוכן לזה, רק חיכה שמישהו ידבר אליו בהיגיון. לא כי זהרה יפה ואני עוד יותר יפה. לא כי זה אנחנו. כי הזמן היה מתאים".
סלע: "לא היינו גיבורות ולא נעליים".
ואז אירעה החטיפה
חטיפת שלושת החיילים ב-7 באוקטובר 2000 חיזקה את טענותיהם של מתנגדי התנועה. הגבול הצפוני לא שקט, החיזבאללה לא נכנע. היעדר התגובה הישראלית הכעיס את סלע.
"בזמן החטיפה בהר דב ברק היה ראש הממשלה", היא אומרת, "ואני התקשרתי אליו ואמרתי לו: ברק, אתה הבטחת לנו שאם קורה משהו בגבול לבנון אתה מגיב בשיא הכוח. אבל הוא לא הגיב".
קולכן לא נשמע אחרי החטיפה בהר דב. לא ראיתן לנכון למחות על השתיקה הישראלית?
שרון: "אנחנו קמנו כדי להיאבק בשהייה של צה"ל בלבנון. יצאנו מלבנון מתוך הנחה שלצה"ל אין מה לעשות שם, ונגמר הסיפור. אני לא מח"טית ולא אוגדונרית, אולי כדאי שאני אהיה אבל אני לא. יש לכל אחד את התפקיד שלו ואני לא יכולה לבוא לרמטכ"ל ולהגיד לו, אדוני הנכבד, אתה צריך לראות מה קורה עם החיזבאללה".
ענתבי: "בלב שלי, הפנימי, הארבע-אמהי, חשבתי שאנחנו לא פועלים נכון. חשבתי, אהוד הבטיח, והוא צריך לקיים. אבל להגיד שיש לנו מחויבות למהלכים? הייתה לנו מחויבות למהלך אחד, המהלך של היציאה מלבנון, ושם היא נגמרה".
"שאלת קודם על האשמה", מוסיפה שמעוני. "אני מהלכת בתחושות אשמה נוראיות כי התפכחתי מאוחר מדי. רק בתחילת שנות ה-90 התחלתי לפעול. לילות רבים אני לא ישנה. למה לא היה לי עוז לעשות קודם את מה שעשיתי ב-97', כי אם היינו עושים את זה קודם, לא רק איל היה איתי היום. היו עוד רבים".
מה חשבתן ביום הראשון של המלחמה האחרונה, לאחר החטיפה?
סלע: "מה שלי עבר בראש זה שעכשיו אנחנו צריכים להיכנס לשם ולתת להם באבי אביהם. וזה בדיוק מה שאמרנו שאם נצא מלבנון אנחנו צריכים לעשות".
ענתבי: "חגי סגל התקשר אליי במלחמה ושאל אותי אם אין לנו תחושת אחריות? אז אמרתי לו, לא אנחנו הוצאנו את צה"ל מלבנון אבל כן, טעינו, אנחנו לא תמיד צודקות. אף אחד לא תמיד צודק".
סלע: "למה טעינו?"
ענתבי: "כל מי שמוביל מהלך מותר לו גם לטעות. הטעות שלנו הייתה שפירשנו לא נכון את החיזבאללה. אנחנו לא יכולים לחזות את העתיד, אבל היציאה מלבנון עדיין הייתה מהלך נכון. והנה, כן למדנו משהו. כשנגמרה המלחמה האחרונה כולנו חזרנו הביתה. איש לא העלה בדעתו להקים רצועת ביטחון".
שרון: "היציאה למלחמה הזו הייתה במקום. זה היה נכון. לבוא ולטעון מולנו שזו אשמתנו - וזה קרה, תסתכלי בטוקבקים. קראו לה 'מלחמת ארבע אמהות'".
שמעוני: "התגובה שלנו במלחמה האחרונה הייתה נכונה. זה שהעסק התפתח כמו שהוא התפתח זה משהו אחר. אבל הגיע הרגע לתת את המכה. היום אנחנו נלחמים על קיומנו. ממש. ואם נעצום לרגע עיניים, לא נהיה. לכן לא מספיק האיפוק. ההרתעה צריכה להיות גם במכה".
לדברי ענתבי, אחד ההישגים החשובים של התנועה היה שינוי השיח הצבאי בארץ, שעבר, בעיניה, תהליך של אזרוח. "השיח הצבאי כאן", היא אומרת, "היה שיח של גלי צה"ל והדוברים הצבאיים למיניהם, ורק הם יודעים ורק הם מבינים".
שרון: "אני יכולה לדבר, אבל אני לא מבינה. אז אני אקבל חיוך כזה אבהי".
ענתבי: "ארבע אמהות שאלו שאלות לפעמים בתמימות לפעמים בלא-בתמימות שנראתה כתמימות, כי ידענו שכל חברה שלא מעזה לשאול את עצמה שאלות היא חברה מוחלשת. נכון, מאוד יכול להיות שבהתחלה השאלות קצת החלישו אותנו, אבל אנחנו חייבים לשאול".
במבט לאחור, שבע שנים אחרי, את רואה שינוי משמעותי בדרך שבה אנחנו מדברים כאן על צבא, על מלחמה?
שמעוני: "השיח הציבורי שנוצר אחרי המלחמה האחרונה הוא פוליטי".
ענתבי: "אבל תוך כדי מלחמה סתמנו".
שמעוני: "כי כארבע אמהות..."
ענתבי: "לא כארבע אמהות, כאדם פרטי. אני חושבת שזה קרה כי המהות הייתה נכונה. הייתה תחושה של צדק טבעי, של מגיע להם".
האם, לדעתכן, השפיעה תנועת ארבע אמהות על ההתנהלות שלנו במלחמה האחרונה?
סלע: "זה שלא נשארנו בעוד רצועת ביטחון. יכלו להישאר לאורך שלושה קילומטר. אולי הפעם פחדו מזה".
שמעוני: "השיח הציבורי במלחמה הזו היה ענק".
אבל הוא היה טכני.
שמעוני: "כי הבעיות היו טכניות. טקטיות, אבל המשפחות השכולות, הימין, השמאל, המילואימניקים, הקול של כולם נשמע".
הם דיברו על האופן, לא על המהות.
ענתבי: "כי הייתה תחושה שאנחנו עומדים על נפשנו. וכשמרגישים ככה אז הכל נהיה אחיד".
שמעוני: "האופל היה במלחמה הזאת. במלחמה הזאת נלחמנו באופל. היא הייתה נכונה והיא הייתה בשעתה".
לבנון הייתה במיטה שלי
ילדיהן של כל הארבע היו בלבנון בזמן המלחמה. עד כמה שיחקה חרדתן לילדיהן תפקיד מרכזי? "לא השקעתי בנסיגה מלבנון הרבה מחשבה לפני אסון המסוקים", אומרת שרון. "אפילו שהילדים שלי היו שם. אבל האסון הפעיל אצלי איזה מנוע שלא הייתה לי שליטה עליו. היה לי ברור שיש מטרה אחת: צריך להעיף את צה"ל מלבנון. אין לו מה לעשות שם.
ואז באה הכתבה של ערן שחר (בעיתון "הקיבוץ"), שאמר: 'חברות יקרות, הילדים שלכן שם, ואתן לא שואלות שאלות. אתן אומרות, שיילכו. אחד אחרי השני'. אצלי זה כבר היה הבן הרביעי שהלך.
"תמיד אמרנו", היא ממשיכה, "שהבנים שלנו יעשו את העבודה שלהם, ואנחנו נעשה את שלנו. לאורך המאבק, לא פעם אמרתי שאני עובדת על זמן שאול. שאני לא יודעת מתי זה יקרה. וזה לא רק הבן שלי".
שמעוני: "18שנה לבנון הייתה במיטה שלי. 18 שנה. קודם בעלי, עוזי, ואז כל ילדיי. התחלתי לפעול נגד המלחמה ב-92'. לא פעלתי מסיבות אישיות, הרי איל נהרג בספטמבר 97', והוא היה בן הזקונים. אצלי זה היה הבן האחרון".
הטענות על כך שפעולתן החלישה את החיילים שיצאו ללבנון ונטעה בהם ספקות, מרגיזות את שרון. "השאלה ששאלת אותנו עכשיו היא לב העניין", היא אומרת. "לשאול אותנו אם אנחנו מחלישות את הבנים שלנו, במקום לבוא עם השאלה הזאת למקבלי ההחלטות ולשאול אותם מאיפה הם לוקחים את הרשות לקחת את הבן שלי שימות שם. איך זה שאף אמא לא שאלה אותם על סמך מה, מה ההצדקה לקחת את הילד שלי ולשלוח אותו לשם. הם צריכים לתת את ההצדקה לי, לא אני לך".
ענתבי: "לבנון הייתה דוגמה טובה, איך משתיקים כל דעה אחרת. אני זוכרת שמופז עמד פעם מול קהל של מאות קצינים, ושאל 'יש פה מישהו שחושב שלא צריך להיות בלבנון?' ומאות קצינים סותמים את הפה. כולם חושבים אחיד. את יודעת, קו אחיד יש רק כשאת מתה, במוניטור. וזה בעיניי מה שהיה שם. מוות של מוניטור. היה רק אחד, שמו"צניק, שקם ואמר, אני דווקא חושב שצריך לצאת מלבנון. ומיד השתיקו אותו".
"תמיד היו ניגשים אלינו הרבה חיילים", מוסיפה שמעוני, "והיו מבקשים לדבר. רק לדבר. וזה היה מאוד חשוב בעיניי. אני זוכרת שניגש אליי קצין בכיר. והוא בא בלי מדים והוא אמר לי משפט נורא קשה. הוא אמר לי: 'הבן שלך מתבייש בך עכשיו'. אבל הוא בא, והעז להגיד את המשפט הזה. הוא בא והעז לשאול".
ערב לפני הנסיגה, הן עדיין לא ידעו שהיא עומדת להתרחש. רק קולות הרעם שהעירו אותן בבוקר הבהירו מה קרה. "ברגע ששמענו שהם יצאו", מספרת סלע, "הבנות אספו אותי ממחניים ורצנו לגבול. מהר מאוד עמדנו שם על הגבול. עמדנו שם וראינו את החיילים יוצאים. אני כולי צמרמורת עכשיו כשאני מדברת על זה.
ואנשים באו ממטולה ואמרו: 'מה זה? מה זה השקט הזה?' הם לא הבינו מה פתאום שקט. הם לא הבינו. אחת אמרה לי: 'איך אני אירדם עכשיו בלי שהפגזים מנדנדים את המיטה שלי?'"
ואיך הרגשתן?
"אני לא יכולה לתאר לך. ממש לא יכולה לתאר לך מה הרגשנו באותו יום. באותו בוקר. אני לא יודעת. זה לא שהצלחנו. לא ש'אנחנו'. בכלל לא. ההרגשה היא של להציל אנשים. להציל חיים".
ענתבי: "אני הייתי מאושרת סתם ככה".
סלע: "אי-אפשר לתאר את זה. ישבנו שם בגדר הטובה וראינו את השער הסגור הזה, אינעל אבי אביו, הגדר הטובה, איזה טוב יצא ממנה".
ענתבי: "גרתי ממש על הגבול, והבת שלי צלצלה אליי, ואמרה לי שהיא מפחדת, יש פיצוצים. שכבנו לישון, ובחמש וחצי ברוריה התקשרה. וכשהיא אמרה לי, לא חשבתי על כלום. הייתה לי רק תחושה של 'הגענו לשם'. משהו שהיה צריך לקרות קרה".
