מצב האוניברסיטאות במדינות אפריקה מעולם לא היה גרוע יותר, כך מדווח השבוע ה"ניו-יורק טיימס". כ- 70% מהסטודנטים האפריקנים שמתחילים את לימודיהם פורשים בשנה הראשונה או השניה. הסיבות הן מגוונות: מכיתות צפופות במיוחד, דרך מעונות בהם ישנים הסטודנטים על הרצפה ועד למחסור בהגברה במהלך ההרצאות. כולם אגב תוצאות של תקציבים נמוכים מאוד איתם צריכות האוניברסיטאות באפריקה להסתדר.
כמה מהאוניברסיטאות הטובות באפריקה, שיצרו דורות של מנהיגים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים, קורסות בשנים האחרונות. למרות ששחיתות וניהול לא תקין של המוסדות תרמו למצבן העגום של אלו, חוסר התקצוב והעברת כספים מהעולם בעיקר לחינוך היסודי הם הגורמים העיקריים למצב הקיים. כתוצאה, ישנה תופעה של בריחת מוחות מאפריקה למדינות המערב, ולמעשה האנשים שמסוגלים לעזור לחלץ את אפריקה מהעוני והבורות הקיים בורחים ממנה.
בעבר, נחשבו רבות מהאוניברסיטאות האפריקניות דוגמת: "איבאדן" בניגריה (ממנה יצא זוכה פרס הנובל וולה סוינקה), אוניברסיטת מקררי באוגנדה (נקראה "הרווארד" של אפריקה) ו"שייח אנתה דיופ" בסנגל לאוניברסיטאות מובילות בעולם במחקר ובהוראה.
קריסת האוניברסיטאות באפריקה החלה בשנות ה 70, בהן ממשלות ציניות וריכוזיות ניהלו את המדינה וחשו איום מן הרוח הפלורליסטית שנשבה מן האוניברסיטאות. בכך, צומצמו עוד תזרימי המזומנים העלובים שקיבלו האוניברסיטאות עד אז.
המסמר האחרון בארונה של ההשכלה הגבוהה האפריקנית ננעץ כאשר חובן של ממשלות אפריקה למערב "נמחק" על ידי הבנק הבינלאומי. כתוצאה החל מהלך של הפרטה, פיחות המטבע ורפורמות שלא התייחסו כלל לשאלת ההשכלה הגבוהה האפריקנית. בכך, הפכה דמותה של אפריקה לנזקקת כרונית ונכשלת. מדינה בה צריך ללמד קרוא וכתוב כדי להיחלץ מהעוני ולא את כתביהם של ניטשה ופרויד.
