להניח שלא כך חשבו שהחיים בארץ המובטחת ייראו. הם קמים בחמש בבוקר, שמים את פעמיהם אל מפעל "מתכת רונן" בראשון לציון. רובם עולים מחבר העמים בטווח הגילאים שבין 40 ל-50. בשל השכר הנמוך שניתן להם, הם יכולים לעבוד כמה שעות נוספות שירצו, בעזרתן יגיע שכרם לכ- 7,000 שקלים בחודש. "זה מה שאנחנו יכולים לתת להם", אומר מנכ"ל המפעל, שרגא ורטמן.
בכניסה למפעל מונחים בערימה חלקים פגומים של טנק המרכבה שהגיעו אחרי המלחמה, מחכים לתיקון. עם הכניסה למפעל מתגלה אולם ובו עובדים רבים יגעי כפיים, צובעים, מרתכים, מטביעים חותמות. עיניהם מכוסות משקפיים גדולים, על גופם סרבלים, בגדי עבודה. פה ושם מונחים מאווררים מקרטעים, עובדים בקושי, עושים כמיטב יכולתם להדביק את קצב אגלי הזיעה הניגרים ממצחי העובדים.
אבל עבודה היא עבודה, ומי כמותם יודע זאת. לא רבות הן המילים שרבים מהם יודעים לומר בעברית, אם בכלל. משפטים שלמים, בטח ובטח שלא. ובכל זאת, בפיהם שגורים כמה משפטים, מנטרות חוזרות.
"עבודה זה כבוד", אומר יצחק ניימן, עובד בן 70, במבטא כבד. "טנק טוב. צבא חשוב", הוא ממשיך וחוזר לדבר בשפת המקור. למנכ"ל המפעל, הוא מספר ביידיש על משכנתה וחובות. "אם יסגרו את המפעל הזה", תוהה ורטמן, "לאן הם ילכו? אלה לא אנשים צעירים. רק הביתה".
מפעל "מתכת רונן", הוא אחד מ-200 המפעלים העוסקים במלאכת הייצור, הפיתוח וההרכבה של טנק המערכה הישראלי. לפני כשש שנים, במסגרת סדרת קיצוצים בתקציב הביטחון, החלו להישמע בממשלה קולות הקוראים לסגירת פרויקט המרכבה, ואלה העמידו את "מתכת רונן", ביחד עם מפעלים רבים אחרים העוסקים בייצור - בסכנת סגירה.
טענותיהם העיקריות של המתנגדים לפרויקט היו שהוא אינו משתלם מבחינה כלכלית, וכן שאינו רלוונטי יותר בשדה הקרב. היום עומדים המפעלים, הפועלים במסגרת תוכניות ארוכות טווח הנמשכות ארבע שנים, בפני סיום מחזור ההזמנות האחרון עליו החלו לעבוד בשנת 2004. על היקף ההזמנות למחזור הבא, טרם הוחלט.
"ההחלטה על ייצור טנקים נוספים, צריכה הייתה להתקבל כבר בשנת 2003", מסביר ראש מינהלת הטנק (מנת"ק) במשרד הביטחון, תא"ל עמיר ניר. "ההחלטה לא התקבלה ונדחתה ל-2004. גם אז לא התקבלה החלטה, וגם לא בשנתיים שאחרי. ב-2006, אוטוטו החליטו, ואז הגיעה המלחמה. קבלת ההחלטה שוב נדחתה, הפעם ל-2007. עכשיו, לך תדע מה יהיה".
טנק מרכבה סימן 4. קרוב ל-40 מפעלים מסיימים את עבודתם, ומחכים להחלטות בנוגע לייצור.
110 מפעלים מעורבים בייצור
את עלייתו של פרויקט טנק המרכבה ניתן באופן אירוני לזקוף לזכותה של האימפריה הבריטית. במהלך שנות ה- 60 החל משרד הביטחון בתהליך לפיתוחו של טנק בשיתוף האנגלים, כשבסופו אמור היה לקום על אדמת ישראל מפעל לייצור הטנקים. בסופו של דבר התחמק צבא הממלכה מקיום העסקה, ובסיום העשור מצא את עצמו צה"ל בנקודת ההתחלה, כשהוא מסתמך על פלטפורמות שריון ישנות שנקנו ממדינות שונות בעולם, וכשהוא חסר יתרון טכנולוגי ממשי בשדה הקרב.את הכפפה הרים אז האלוף ישראל טל (טליק), כשהיה הראשון להציע ייצור של טנק ישראלי כחול-לבן, שיעמוד כולו על טהרת הייצור והפיתוח העברי. מאז חלפו למעלה משלושים שנה, אך היסודות שטבע האלוף טל עדיין חיים ונושמים. כך למשל, כ-110 מהמפעלים השונים השותפים לייצורו של טנק המרכבה ממוקמים באזורי עדיפות לאומית, עיירות פיתוח ויישובי פריפריה ברחבי הארץ. בנוסף, מועסקים בפרויקט כולו למעלה מ-10,000 עובדים, מהם קרוב לשליש בעלי תארים אקדמיים.
עיקרון נוסף שהנציח טליק עוד בשנות פיתוחו הראשונות של הטנק, היה השימוש בטכנולוגיות טנק המרכבה כקרש קפיצה לפיתוח מוצרים נלווים של התעשיות הישראליות. כך, האמין אבי המרכבה, יוכלו החברות לקיים את תהליכי המחקר והפיתוח במסגרת תקציב הפרויקט, ולאחר מכן ליהנות מפירות ההצלחה עם מכירתם לצבאות זרים בעולם, ומתרגום הטכנולוגיות לשוק המוצרים האזרחי.
בין הדוגמאות הרבות ניתן לציין את מערכת סינון האבק למנועים שפיתחו חברת "בית אל" ומספר חברות נוספות. כיום מיושמת טכנולוגיה זו אפילו במערכות אב"ך ביתיות שמורכבות במרחבים מוגנים דירתיים (ממ"דים).
בניגוד להלך הרוח הרווח בציבור הישראלי, בצה"ל היום כבר לא קיימת השאלה האם טנק המרכבה היה שווה את מיליארדי השקלים שהושקעו בו. אם לפני המלחמה הצליחו הנימוקים בעד סגירת הפרויקט לחלחל אפילו אל המטה הכללי של צה"ל, אזי שהישגיו במלחמה חתמו את השאלה.
אל הפורום בו ייקבע עתידו של הטנק יגיעו נציגי זרוע היבשה כשהם מצוידים במצגות ובתרשימים המעידים על הצלחתו של הטנק במלחמת לבנון השנייה. לראיה, בעוד שבמלחמת יום הכיפורים חדרו כ-60 אחוזים מטילי הנ"ט של האויב אל הטנקים הישראליים, הרי שבמלחמה האחרונה, שבה החזיקו מחבלי החיזבאללה בתחמושת מתקדמת יותר ובעלת טווח גדול בהרבה, הטילים הצליחו לחדור את מעטפת ההגנות באחוז קטן יותר, אף שהיו משופרים. הודות להתקנים מיוחדים בתוך טנק המרכבה, בכל שבעה מתוך עשרה טנקים אליהם חדרו טילים, לא היו הרוגים לכוחות צה"ל.
"מבחינתנו, כאנשי שריון, הטנקים הצליחו לעמוד במשימות שלהם וסיפקו ללוחמי השריון הגנה מרבית", קובע תא"ל ניר. "במהלך המלחמה ניתחנו כל פגיעה ופגיעה, ועד כמה שזה קשה לומר, לא היה שום דבר שהפתיע אותנו. למעשה, ביצענו בדיקה, והבנו שאם צה"ל לא היה מחזיק בטנקי המרכבה, היינו סובלים ממספר גדול פי שלושה ויותר של הרוגים לכוחותינו. אותם אנשים שקראו לי לפני המלחמה להציג להם תוכניות על סגירת הפרויקט, קוראים לי היום ושואלים אותי איך אני מכפיל ומשלש את קצב הייצור. בלי למצמץ אפילו".
לכאורה, אמור היה הקונצנזוס עם סיום המלחמה בדבר חשיבותו של הטנק להפיח תקווה בקרב התעשיינים. אחרי שנים של מאבק, נדמה כי הגיעו לנחלתם. עם זאת, כל עוד לא מתורגם הקונצנזוס להזמנות, בהתאחדות התעשיינים ממשיכים לחשוש לגורל המרכבה.
"המפעלים שנמצאים בתחילת התהליך, אלה שחותכים את הפלדות, מרתכים אותן, עומדים היום כמעט בטלים מעבודה", מסביר יהודה היימן, מרכז נושא המרכבה בהתאחדות התעשיינים. "35 עד 40 מפעלים נמצאים על הקצה מבחינת סיום ההזמנות. חלק מהמפעלים האלה כבר נפגעו מהעיכוב.
"לכאורה, הייתי צריך לחכות. לשבת רגל על רגל, אבל מהלך ייצור של טנק הוא מהלך של מספר שנים. המפעלים האלה לא יחזיקו את העובדים כשאין עבודה, במיוחד לא כשמרכיב העבודה של משרד הביטחון במפעלים האלה הוא גבוה".
לבד מהעובדים, מתחילים גם אנשי המחקר והפיתוח לחוש את החבל מתהדק על צווארם. כל עוד עתידו של הטנק לא ברור, הם מוצאים את עצמם מחוסרי עבודה.
"הפועל במש"א ימשיך לראות את הטנק עוד שנתיים שלוש, עד שייצא האחרון", אומר תא"ל ניר. "בתעשיות שמייצרות את מערכות התפעול, לעומת זאת, יהיו כאלה שכבר השנה יתחילו לקפל את הליין, כי הם הראשונים".
כבר התחילו.
"בכל התעשיות נכון להיום יש עבודה. הבעיה היא מה קורה הלאה. הם אמורים להתחיל לקבל הזמנות לחומרי גלם של המנה הבאה. את זה כבר אין להם. למה? כי הצבא עוד לא החליט. מלחמת לבנון הבהירה שצריך טנקים, הצבא החליט שהוא רוצה עוד טנקים, הצבא החליט שיהיו עוד טנקים. צריך להחליט כמה ולהזמין. עמדת היבשה היא שקצב הייצור לא יקטן מהקיים היום ואף יעלה".
התעשיינים בינתיים מזהירים מנזק בלתי הפיך שעלול להיווצר כתוצאה מהעיכוב, ומדגישים כי אם בחודשים הקרובים לא יתקבלו הזמנות, מה שייוותר מהחזון הוא אזכורים בספרי ההיסטוריה. "ייצור של טנק זה תהליך שלוקח זמן", אומר היימן. "התעשייה הזאת פשוט לא מסוגלת לעשות פוס לחצי שנה".
בקריית שמונה מחכים
דוגמה כואבת להשלכות הכלכליות שעלולות להיגרם עם ההכרזה על סגירת הפרויקט, ניתן למצוא בעיר המסמלת יותר מכל את מחירה של מלחמת לבנון השנייה, העיר שמאז ומתמיד עמדה בקו החזית, וספגה במהלך המלחמה האחרונה רבע מטיליו של ארגון חיזבאללה - קריית שמונה."מה שלא הצליחו לעשות אלף קטיושות תעשה סגירת הפרויקט", מכריז ראש עיריית קריית שמונה, חיים ברביבאי. "מבחינתנו, טנק המרכבה הוא הדבר העיקרי, הוא הפרנסה, וזו הסיבה שבגללה התושבים חזרו לקריית שמונה אחרי המלחמה, הם ידעו שיש להם פה עבודה".
כיום חיים בקריית שמונה 24 אלף תושבים, אך לפני שנים לא מעטות היה מספר זה גבוה פי שניים ויותר. במחקרים שנערכו התברר כי 80 אחוזים מהתושבים היורדים נטשו בגלל היעדר פרנסה. נתון זה מעיד אולי בצורה הטובה ביותר על חשיבותו הלאומית והכלכלית של הפרויקט, המהווה נתח מרכזי משוק העבודה בעיר. לראיה, בקריית שמונה קיימים היום ארבעה מפעלים המשתתפים בייצור הטנק. יחד הם מעסיקים כ-200 עובדים. מלבדם, ישנם עוד כ-500 עובדים המועסקים בעבודת מעטפת כעובדי קבלן.
חלק מהמפעלים עוסקים גם בתחומים אזרחיים. עד כמה חיוני ייצור המרכבה?
"יש פה איזשהו תמהיל מסוים", אומר ברביבאי, "אבל ברגע שחלק לא קטן באיזון הזה יורד, לא ישתלם לאותם מפעלים להישאר. כשאתה לוקח שולחן ומוריד לו רגל אחת, אולי הוא ימשיך לעמוד. כשאתה מוריד לו שתי רגליים, הוא ייפול. המשמעות של סגירת הפרויקט היא הורדת שתי רגליים מהשולחן התעשייתי של אותם המפעלים".
משליטתו של ראש העיר בנתונים ניתן להסיק כי נדרש לעיסוק בשאלת סגירת הפרויקט פעמים רבות בעבר. "ההרגשה שלנו היא שאנחנו עומדים לאבד את מיטב בנינו. העובדים הפשוטים יוכלו אולי למצוא עצמם במקומות אחרים, אבל סגירה של מפעלים עלולה להביא לבריחה של המוחות ולהחליש את איכות האוכלוסייה".
מפעל סימ"ת בקריית שמונה הוא אחד המפעלים שסגירתם כבר נראית באופק. "אם אני לא מקבל הזמנות עד סוף 2007, סוגרים את המקום", מסביר מנכ"ל המפעל, עמרם שחר. בסימ"ת מועסקים 75 עובדים, רובם המכריע תושבי העיר. "זה המפעל הגדול ביותר באזור שעובד עם משרד הביטחון. אנחנו קשורים קשר ישיר למשרד הביטחון, ובלי ההזמנות האלה, לא נוכל להמשיך להתקיים".
אחת הטענות לגבי טנק המרכבה היא שצמצום הייצור שלו יאפשר העברת תקציבים לצרכים אחרים, כמו מיגון, גם בקריית שמונה.
"בן-אדם שאין לו פרנסה, איזה מיגון הוא צריך?" תוהה ברביבאי. "את מי רוצים למגן? אנחנו רוצים לאכול. המיגון יבוא אחר-כך. המלחמה הזאת הייתה 32 יום מתוך שש שנים. צריך להעמיד דברים בפרופורציות. זה יוצא חמישה ימים בשנה. יש עוד 360 יום שאנשים צריכים לחיות".
מדינת ישראל לא יכולה לפעול רק לפי שיקולים כלכליים-חברתיים. יכול להיות שבעוד כמה שנים יוחלט שזמנו של הטנק עבר.
"אם בסופו של דבר מדינת ישראל מקבלת החלטה לפיה היא רוצה לעשות שינוי כיוון, שתעשה. אבל זה לוקח זמן. שתודיע על כך מספיק זמן מראש".
באילו צעדים תנקטו אם המפעלים ייסגרו?
"אם יסגרו את העיר, אני הולך לסגור את ירושלים, חד-משמעית. לסגור ארבעה מפעלים מרכזיים בעיר, זה לסגור את קריית שמונה".
הביטחון מול האוצר
בהתאחדות התעשיינים מאמינים כי תוצאותיו של המיקוח הכספי המתחולל מדי שנה בין משרד האוצר למשרד הביטחון, ידועות מראש. משרד האוצר מכריז על צמצום בתקציב הביטחון, בעקבותיו מודיע צה"ל על פגיעה שתיגרם בתקציב המרכבה. לטענתם, בצה"ל ובמשרד הביטחון עושים זאת בידיעה שמאחורי הפרויקט עומד לובי חזק מאוד, שלא יאפשר את ביצוע המהלך. כך מרוויח צה"ל פעמיים. מצד אחד ממלא הצבא את דרישותיו של משרד האוצר, ומצד שני, פרויקט המרכבה לא נפגע.
"זה לא לגיטימי", אומר יהודה היימן. "מדובר במערכת נשק חשובה למדינה ולתעשייה, ואני לא הייתי מהמר כאן. באיזשהו שלב, יכול להיות שהלובי לא יהיה חזק מספיק, ואז זה פשוט יקרה".
במשרד האוצר טוענים כי אין המשרד מתערב בקביעת סדרי העדיפויות המבצעיים והתקציביים של משרד הביטחון ושל צה"ל, אך עם זאת, עמדתו היא כי ראוי לבחון מפעם לפעם את כלל מרכיבי ההוצאה בתקציב הביטחון, ובוודאי מרכיב הוצאה משמעותי כפרויקט המרכבה, על-פי הפרמטרים הביטחוניים והכלכליים הרלוונטיים.
אחת האלטרנטיבות שהוצעה על-ידי גורמים שונים באוצר היא השימוש בכספי הסיוע לצורך רכישת טנקים, או חלקי טנקים, מארצות הברית. על-פי גישה זו, יבצעו צה"ל והתעשיות הביטחוניות שדרוג לכל אחד מהטנקים לאחר סגירת הפרויקט. לפני כשנתיים, נשלח שרגא ורטמן לארצות הברית כדי לבדוק חלופות.
"אמרו לי 'אדוני, אתה במפעל מפסיק לייצר. אין לנו כסף לעשות את טנקי המרכבה פה בארץ. אנחנו מקבלים דולר סיוע, תעשה את כל מה שאתה עושה פה, בארצות הברית. אמרתי להם 'יש לי פה 04 איש שלא תהיה להם עבודה'. בסופו של דבר, הגעתי איתם להסדר שאומר שאני אביא חלקים מארצות הברית ואת ההרכבות אני אעשה פה בארץ. חזרתי עם הצעות מחיר. כל ההצעות היו יקרות פי ארבעה או חמישה ממה שאני עושה פה, אז למזלי זה נפל. הם הבינו שזה לא כדאי להם".
"מי שטוען שצריך לסגור את פרויקט המרכבה", אומר תא"ל ניר, "עושה זאת בלי לבדוק את העניין, ועל כך תעיד העובדה שכל מי שהגיע לביקור בליין וראה את הנתונים, שינה את דעתו ב-180 מעלות. צריך לזכור שהייצור של המרכבה בארץ מכניס לקופת המדינה הון אדיר".
בהתאחדות התעשיינים גורסים כי העובדה שהכסף אינו חוזר ישירות למדינה, היא אחת הסיבות העיקריות להתנגדותו של משרד האוצר להמשך ההשקעה בפרויקט.
בינתיים נבחנות חלופות לייצור כלים דומים בעלויות נמוכות מעלויותיו של טנק המרכבה. במינהלת לפיתוח הטנק חוששים מצדם מאובדן היכולות והידע שצברה התעשייה הביטחונית במשך השנים.
"זה נכון שלמפעל היציקות למשל, לא אכפת אם לייצר זרועות לטנק או לכלי דומה, אבל יש מפעלים שייפגעו", מסביר תא"ל ניר.
כמה מפעלים ייפגעו ממהלך כזה?
"זה לא רק כמה, אלא איזה. יש מפעל תותחים שייסגר. זה מפעל אחד, אבל הוא מפעל אסטרטגי. לכמה מדינות בעולם יש את היכולת לייצר תותח 120 מ"מ? אפשר לספור אותם על יד אחת. במדינת ישראל ישנה היכולת הזאת. יש דברים שחשוב לשמור קרוב ללב".
אפשר יהיה להקים את המפעלים מחדש אם ייסגרו?
"אני טוען שלסגור את היכולת הזו ולהקים אותה מחדש, יהיה לא אפשרי. יש חוכמולוגים שאומרים שהכל אפשרי. זה אמנם מפעל אחד, אבל מדובר בעולם ומלואו".
ובצבא יודעים?
"הצבא מודע לזה".
מודע לכל ההשלכות.
"נכון".
ואיפה אתה בתוך כל זה?
"מה שאני אומר להם זה שיחליטו. יחליטו שלא צריך את הטנק? אני מצדיע לדגל ויודע איך מקפלים ליין, אבל שיחליטו. התפקיד שלי הוא לנסות למשוך ולהחזיק את התעשיינים עוד ועוד פרק זמן, כדי שכשההחלטות יתקבלו עוד נוכל לממש אותן. כי ממה אני חושש? אני חושש שהתעשיות האלה לא יחזיקו. כמה אפשר להגיד לתעשיינים שההזמנות אוטוטו מגיעות?"
כמה אפשר?
"להערכתי אם ההחלטות האלה לא תתקבלנה השנה, נהיה בבעיה קשה".
