מה זה אומר בדיוק להיות חובב אמנות? מצאתי את עצמי מהרהת על השאלה הזו, מדמיינת את אנשי הבוהמה היפים והמעוצבים, שנראים משוטטים פתאום באיזור הגלריות של רוטשילד בימי שישי בצהריים.
התחלתי לאמן את זכרוני המזדקן למצוא את מאגר האסוציאציות החבוי תחת עומס של מידע ורכילות מיותרת, וסצינות ה"מינגלינג" האינסופיות. נזכרתי אפילו בפעם הראשונה ששמעתי את שימוש המילה "להתמנגל", ואת האכזבה כשגיליתי שאין קבבים ושיפודי ירקות באירועים האלה.
חשבתי על ההזמנות הזוגיות לפתיחות שמגיעות מידי חודש לתיבת הדואר הצופיה של כל מי שמוכן להתחייב ולהקדיש מקום בארנקו למנוי שנתי של מוזיאון ת"א, מעשה סמלי ובלתי הפיך לכל הדעות. נזכרתי בימי שישי בצהריים, כשהלכתי שבויה אחר שובל הריח של יין זול וצבעי שמן, המרמז על עולם חבוי של זוהר ותרבות.
מוזיאון גוגנהיים בניו-יורק. לאהוב אמנות.
דאלי והברמן
כמהופנטת, פניתי בכיוון חץ הניחוחות האמנותיים, המסמן את הדרך לעבר הגלריות המסתתרות לאורך רחוב דיזנגוף. אז נעצרתי, ושאלתי את עצמי את השאלה שוב: מה זה אומר להיות חובב אמנות? פתאום חזרתי כבמנהרת הזמן לסצינה מוכרת למדי בעולם המלצרות (שרוב האמנים העניים פעם מצאו בו מחסה ומשכורת מינימום). אני עומדת ליד בר מעץ, לידי הגר מלצרית נוספת, שתינו עייפות ולבושות בבגדי אבל אסתטיים, מדברות עם הברמן על אמנות.הגר, סטודנטית בשנקר, גילתה ידע ואהבה רבה לתחום וידעה בקלות לנקוב בשמות של האמנים האהובים עליהה, לזרם אליו הם השתייכו, ולנקוב בסיבות רלוונטיות ומלומדות להערכה שהעניקה להם. אני, כחובבת אמנות טריה יחסית, התרשמתי עמוקות. לעומתה איציק, שניכר היה שלא ממש התעניין אי פעם בתיאוריה או בהיסטוריה של האמנות, וביסס את חיבתו לאמן על הסיפוק המיידי שבחוויה האסתטית, לא ממש עמד, ואף התחיל לצלוע, כשתנאי וקצב הדיון האינטלקטואלי התחיל לצבור תאוצה.
הוא דיבר על התחושות האישיות שלו, (סוביקטיביסט שכמותו) על חיבתו לסיפור שמגולם בתמונה, ועל מה שהאמן מייצג עבורו. בעיקר היה מובחן שע"מ להיות מסוגל להיות שותף שווה בשיחה על אמנות, חשוב גם להכיר את ההיסטוריה והתיאוריה שלה, אבל גם להתעניין בהווה שלה.
איציק, כהרגלם של ברמנים, התעניין בעיקר במוזיקה, אלכוהול ובנות, וראה בשיחה הזדמנות פז להרשים אותי ואת הגר בנושאים תרבותיים. אבל את הסקטור במוח שלו שהקציב לאמנות הוא השאיר פנוי רק לסלבדור דאלי, אותו למד להכיר (ככל מתבגר טיפוסי), הוא אף התעקש שאבטא את שמו בדגש מלרע. הוא גם חזר והדגיש שכל האמנות האבסטרקטית הזו זה סתם קשקוש, במלוא מובן המילה, ושהוא לא יכול להנות או להבין למה היה כזה הייפ סביב אמנים כמו ג'קסון פולוק או מארק רוטקו, שתמונות שלהם נמכרות במיליוני דולרים. "הרי אלא כמה כתמי צבע על קנבס גדול שכל פושטק כמוני יכול לצייר", הוא דאג להעיר בציניות. ושלא אזכיר בדבריי אפילו את אנדי וורהול. לפחות הסכמנו שפיקאסו היה גאון, והנחנו לשיחה לגלוש לטריטוריות פחות מאיימות.
מאוחר יותר חשבתי לעצמי "מי מאיתנו לא היה עד לביקורת כזו, ואף לעיתים גם חשב ככה בעצמו?" גם אני, לפני שהתחלתי ללמוד באוניברסיטה ונוכחתי בדיונים עם אנשים שלקחו את החיבה שלהם לאמנות צעד קדימה לעבר התיאוריה, הייתי חובבנית של אמנות. ידעתי כמה שמות של אמנים אימפרסיוניסטים, שמעתי על קוביזם, וסוריאליזם. ידעתי על מוזיאון ת"א ומוזיאון ישראל, וביקרתי שם בערך פעם בשנה בחופשת הקיץ. אפילו ביקרתי בנתח מכובד של מוזיאונים לאמנות מודרנית בעולם, וראיתי את עצמי כשותפה לתרבות הזו, גם כשלא ממש הבנתי למה, ואף לעיתים השתעממתי ממנה. אבל אם היו שואלים אותי שאלות ספציפיות על אמנות מודרנית, על אמנות אבסטרקטית וקונספטואלית, שההגדרות האלו מחולקים בעצמם לתתי ג'נרים וזרמים, הייתי נאלמת דום, נוגסת את שפתי התחתונה ומהנהנת בהרף מתלהב ובלתי פרופורציונאלי, בתקווה שיחשבו שאני לא מדברת עברית. ושרק לא ישאלו אותי על אמנות פלסטית או צילום, ומה אני אוהבת, ולמה, ואיך! בהישמע מילים כמו "קונספטואלי" , "אינסטלציה" או "דיגיטלי" ליבי היה נפעם בלהט מלחמתי (שבדיעבד נבע מחוסר הבנה). לא רציתי לשמוע, או לקחת חלק בכת האיזוטרית והזוהרת הזו שסוגדת למלכים עירומים.
לראות את האור
ביקרתי במספיק תערוכות בעבר שלולא הטקסט בכניסה לא הייתי מבינה דבר, והיחסים בין "חלל" ל"זמן" לא הצליחו לעורר בי אפילו זיק של התרגשות או סקרנות. וחוץ מזה, מי בכלל קורא בתערוכות? ההסבר הקצר, ולעיתים המרתיע באריכותו, התלוי בפתח הגלריה, או ליד היצירה עצמה נראה תמיד כמו פריט משני. חשיבותו היתה פורמאלית בלבד, ואף מפריעה לחוויה הוויזואלית הטהורה של היצירה. ואגב משני, מי בכלל יודע מה זה אוצר, ומה תפקידו במערך המוזר הזה, שנראה כאילו הוא מקיים את עצמו איכשהו, ותערוכות תולות את עצמן, בהיעדר יד מכוונת. באנו לכאן להינות, לא? מה זאת אומרת אני צריכה לעמוד עכשיו בתור לקרוא שני עמודים תלויים של דפוס מזערי, שמישהו מלבד האמן כתב. איך "דבר המפרסם" הזה אמור להעניק לעבודה מימד אקטואלי ותיאורטי, ולהציב אותו בדיאלוג עם אמנויות ותיאוריות פילוסופיות אחרות. ממתי אמנות מדברת בכלל? ולמה לעזאזל מקדישים לזה כל כך הרבה תשומת לב?
אך חרש חרש, באיטיות מזדחלת וזהירות מרופדת, התחלתי לגשש בסבך הקוצני של העולם הזר הזה. ותוך צעדיי הראשונים בעולם האמנות הרחב, בהדרכתם והכוונתם הנכונה של חבריי ה"מבינים" , התחלתי לראות את בגדי המלך במלוא הדרם ויופיים.
גיליתי שאמנות כהגדרה כללית היא בעצם אחת מצורות הביטוי החכמות והמהנות ביותר, שמן הסתם כמבטאות מחשבות ורעיונות, היא נכנסת לדיאלוג עם זרם תודעתי שלם. ההגדרות השטחיות נפרצו בפני וראיתי בתוכה תיאורטיקנים, וקולנוענים, רקדנים, ופסלים, מדענים וציירים, צלמים, טבחים, מעצבים וכתבים,אוצרים ומבקרים ומוזיקאים וחובבים של כל אחד ואחד מהם. ובעיקר המון חובבנים.
רוב רובנו לא מבין למה אנחנו אוהבים את מה שאנחנו אוהבים, וגם למה אנחנו לא אוהבים את מה שנראה לנו מזויף וגרוע. קצת כמו בבחירות פוליטיות, זה בדר"כ פשוט מרגיש נכון, וככה אנחנו רגילים לבחור, המצע לא ממש חרלוונטי.
אחד הדברים המהפכניים ביותר שלמדתי זה שתוכן היצירה הוא לא הדבר היחיד שצריך להסתכל עליו ולהתרשם ממנו. לא מספיק להעריך את האסתטיקה, זהו אמנם המימד הראשוני ביותר, וכמו שהתאהבות מוצלחת ומבוססת מתפתחת לאט לאהבה, כך גם היצירה. החוויה הראשונית היא חשובה, והיא הקובעת את טון ההמשך, אבל כשחושפים מאחורי התאורה והקומפוזיציה את הרעיון ואת הכוונה, מרגישים סוג של חוויה אינטימית ואישית עם היצירה ואף עם האמן.
העולם שלי התחיל להתרחב. גם מחוץ לגבולות האמנות כפי שאני הגדרתי אותה. התחלתי לראות את העיר כולה כקנבס ענק עליו מלא אמנים הביעו את דעתם, ועיצבו, כל אחד לפי דעתו ועם חומר הגלם המועדף עליו, את נוף מגוריי. והתחלתי לחבב את עולם האמנות. לכן, לשאלתנו, "מה זה אומר להיות חובב אמנות?" נראה לי שהתשובה הישירה ביותר שאני יכולה להסכים איתה כרגע, היא שחובב אמנות הוא מי שבאמת מתעניין בביטוייהם המגוונים של אנשים יצירתיים מסביבו, ויודע ל"גגל" עליהם ב"וויקיפדיה". אבל הכי חשוב, ובנקודה זו ייפלו גיבורים, אם אתה רוצה להיראות כמו חובב אמנות, צריך להיות מוכן "להתמנגל" במקומות שאין בהם אפילו מנגל אחד.
גלריה תל-אביבית. מי זה פה האוצר?.
