הסכם קיבוצי הינו בעצם קוד התנהגות חוקי אשר נוצר והתגבש בימיה הראשונים של מדינת ישראל מתוך רצון לאגד תחת כובע אחד את העובדים ואת המעבידים מאותו התחום במשק ולהעניק להם חוקים בסיסיים לעבודה במשותף תוך שמירה על זכויותיהם הסוציאליות האלמנטאריות של העובדים ובכך ביקשה המדינה להגן על העובדים מפני מרות ועבודה בכפייה.
החוק המסדיר את ההסכמים הקיבוציים למיניהם הוא חוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז- 1957 (להלן: "החוק") ומטרתו, כאמור לעיל, הוא להסדיר את יחסי העבודה בין העובד למעביד. כמו כן, החוק מעגן ומסדיר את מעמדו החוקי של "ההסכם הקיבוצי" במערכת המשפט הישראלית וכן קובע כיצד ניתן ליישמו.
סעיף 1 לחוק מגדיר, בעצם, את הקבוצות שעליהם חל ההסכם הקיבוצי ולפי סעיף זה עומדות במרכזו של החוק שתי קבוצות עיקריות: מעבידים ו/או ארגוני מעבידים מן הצד האחד כדוגמת ההתאחדות לתעשיינים בישראל ומן הצד השני עומדים העובדים ו/או ארגוני העובדים. ארגון העובדים הגדול בארץ הינו כמובן, ההסתדרות העובדים הכללית.
סעיף 1 לחוק קובע
הסכם קיבוצי הוא הסכם בין מעביד או ארגון-מעבידים לבין ארגון-עובדים שנעשה והוגש לרישום לפי חוק זה, בענייני קבלת אדם לעבודה או סיום עבודתו, תנאי-עבודה, יחסי-עבודה, זכויות וחובות של הארגונים בעלי ההסכם, או בחלק מעניינים אלה.ראוי לזכור כי הסכם קיבוצי הוא חוזה לכל דבר ועניין אך יחד עם זאת יש בו ייחודיות שאין בחוזים רגילים במשפט המסחרי ובכלל . מחד, כפי שנטען לעיל, הסכם קיבוצי כמוהו ככל חוזה וחלים עליו דיני החוזים הכלליים אך יש בו מימד מיוחד שהוא הסכם הנוצר מכוח החוק.
ההסכם הקיבוצי בנוי משני חלקים - החלק החוזי והחלק הנורמטיבי.
החלק החוזי, מסדיר את הזכויות והחובות של הצדדים להסכם, היינו המעביד/ארגון המעבידים וארגון העובדים. החלק נורמטיבי שבהסכם הקיבוצי הינו בבחינת חוק ועניינו זכויות וחובות העובדים והמעבידים שעליהם חל ההסכם.
לפיכך, כל ההוראות האישיות שבחלק הנורמטיבי של ההסכם הקיבוצי, הנוגעות ליחסים עם העובד - להבדיל עם ארגון העובדים שהוא צד להסכם - הופכות לחלק מהחוזה האישי והן ממשיכות לחול אף שפקע תוקפו של ההסכם הקיבוצי, קרי, הוראות אלו אינן ניתנות לוויתור ע"י העובד אלא מתוך פשרה וחופש פעולה, ואף ארגון העובדים אינו יכול לוותר על הזכויות שהוקנו לעובד בדרך האמורה אלא בדרך של חתימה על הסכם קיבוצי חדש המבטל במפורש או מכללא את ההוראות מההסכם המוקדם.
צו הרחבה
חוק הסכמים קיבוציים מעניק לשר התעשייה, המסחר והתעסוקה את הסמכות להרחיב בצו את היקף האוכלוסייה שעליה חלה כל הוראה שבהסכם קיבוצי כללי. היוזמה לפעולה זו יכולה להיות של השר או של החתומים על ההסכם. בצו מפורטות ההוראות שהורחבו וסוגי העובדים והמעבידים שעליהם חל הצו. סעיף 25 לחוק ההסכמים הקיבוציים קובע כי לשר העבודה והרווחה הסמכות להרחיב בצו את היקף תחולתן של הוראות הסכם קיבוצי כלל אך לא לגבי הסכם קיבוצי מיוחד. צו הרחבה אינו אלא דרך מיוחדת של קביעת נורמות חקיקתיות בתחום משפט עבודה. הצו חל על סוגי העובדים המפורטים בצו. צווי הרחבה אחדים חלים על כל העובדים במדינה והם עוסקים, בדרך כלל בנושאים הבאים: תוספת יוקר, דמי הבראה, הוצאות נסיעה למקום העבודה וחזרה, חגים, ימי אבל וקיצור שבוע העבודה ל-43 שעות.
מרבית צווי ההרחבה חלים רק בענף מסוים. הסכם קיבוצי שעליו חתומה התאחדות התעשיינים, יכול להיות מורחב לכל מפעלי התעשייה בארץ, גם לאלה שאינם חברים בהתאחדות.
כאמור לעיל, משניתן צו הרחבה, הוא חל על כל העובדים והמעבידים בישראל למעט עובדים ומעבידים המוצאים מתחולתו במפורש, כגון עובדים שתנאי עבודתם הוסדרו או יוסדרו בהסכמים קיבוציים; או עובדים עם מגבלות פיזיות, נפשיות או שכליות המועסקים במפעלים מוגנים שאוצר המדינה משתתף באחזקתם. זאת ועוד, ההוראות המורחבות מכוח הצו הופכות לחלק מחוזה העבודה האישי שבין כל עובד למעביד. הוראות הסכם קיבוצי או חוזה עבודה המעניקות תנאים טובים יותר גוברות על הוראות המורחבות מצו ההרחבה. משמע כי בהתאם לגישה הכוללת הנהוגה במשפט עבודה, אין בצו ההרחבה לפגוע אלא רק להיטיב עם העובד, כפי שהדבר קיים ביחס בין הסכם קיבוצי לחוזה עבודה אישי.
יש לזכור כי צו ההרחבה אינו עומד בפני עצמו ועל כן משתם תוקפו של ההסכם הקיבוצי , בטל צו ההרחבה בסייג שההוראות האישיות אשר הפכו לחלק מחוזה העבודה ממשיכות לחול.
לפיכך ניתן להבחין בעובדה כי מטרתו של צו ההרחבה הינה להשוות תנאי עבודה בענף מסוים ללא קשר להשתייכותם הארגונית של העובדים או להיותם כפופים להסכם קיבוצי או חברים בארגון עובדים. המטרה הינה למנוע תחרות בלתי הוגנת בענף מסוים בין מעבידים מאורגנים ובין מעבידים שאינם מאורגנים. לא ניתן לוותר על זכות הניתנת עפ"י צו ההרחבה, כמו גם על זכויות אחרות מתחום משפט העבודה המגן (המעוגנות בחוק)
סיכום
הסכם קיבוצי וצו הרחבה קשורים זה בזה ונשענים זה על גבי זה בעולם המשפט. יש לזכור כי כמעט לכל המגזרים במשק העובד ישנם הסכמים קיבוציים. מעטים המגזרים אשר אין לגביהם הסכם קיבוצי ו/או צו הרחבה.ישנם מעבידים אשר מעסיקים עובדים ומחילים עליהם את דיני העבודה הרגילים שעה שהסכם קיבוצי עומד לפתחם של מקומות אלה ולפעמים נוח וזול יותר להתעלם מהם משום שהם מייקרים עלויות מעביד. על כל עובד לבדוק באופן אישי לאיזה הסכם קיבוצי הוא משתייך או האם יש לגביו צו הרחבה המכליל אותו בהסכם קיבוצי כלשהוא
