פתחו את הפה. הניחו את הלשון על החיך העליון ואמרו "מה". עכשיו הורידו אותה לכיוון הלסת ואמרו שוב: "מה". עכשיו במלרע, רק משכו את ההברה. לאדם בעל אוזן בלתי מזוינת, כלומר לאדם נורמלי, אתם תצטיירו כלא נורמליים. לדובר סינית, כמו סרן פיטר רייזמן, זה יישמע כאילו הרגע אמרתם ארבע מילים שפויות וברורות. שתיים מתוכן הן אמא וסוס. הוא, אגב, טוען שהעברית קשה יותר.
"יש זכר ונקבה, פועל, פיעל, הפעיל, התפעל. כל הבניינים האלה. סינית יותר קל ללמוד למרות שאין שם אותיות, רק מילים".
ברור. אחרי הרצאה כזאת די מובן שלא מדובר באדם קונבנציונלי. מדובר בסרן אמריקאי-סיני-ציוני, אשף אמנויות לחימה, המערבי הראשון שלמד באקדמיה הסינית ומי שהיה עד לא מזמן חפ"ש בן 34.
סרן רייזמן. קצין אמריקני-סיני-ציוני ואמן קונג-פו.
חלומות אסייתיים באמריקה
רייזמן גדל בקליבלנד, אוהיו, במשפחה מסורתית. הוא התחנך בישיבה, אולם כבר אז, כשעוד היה בעיקר בקרבת ארון הספרים היהודי, החל השד האסייתי בוער בקרבו. "כבר מגיל צעיר מאוד אהבתי אמנויות לחימה. למדתי קראטה אבל רק כי זו הייתה אומנות הלחימה היחידה שלימדו אצלנו באזור. בבית שלי, בסופי שבוע, הכי אהבתי לראות את הסרטים. המון סרטים. את ג'קי צ'אן אני אוהב אפילו יותר מברוס לי. הוא ממש טוב, עד היום אני רואה את הסרטים שלו. אני לא יודע כמה פעמים ראיתי כל סרט. אבל זה טוב, למדתי מהם הרבה סינית".
כשסיים את לימודי התיכון הגיע לאוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון לתחילת הלימודים לתואר ראשון בכלכלה. כבר שם החלה הצטלבות הדרכים המעשית בינו לבין הרפובליקה העממית של סין.
"באוניברסיטה בארצות הברית חובה ללמוד שפה שנייה. אני למדתי בישיבה ושם לא למדתי צרפתית, ספרדית או משהו כזה, רק עברית. וגם זאת הייתה עברית של גמרא, חומש ונביא. אז החלטתי ללמוד סינית".
בחופשת הקיץ שבין השנה השלישית לרביעית והאחרונה ללימודי התואר, נסע רייזמן לאוניברסיטת פקין בסין כדי לשפשף את הסינית שלו. ללמוד מהמקצוענים.
"נסעתי לחודשיים. למדתי טוב, התקדמתי והתחלתי לחשוב שאולי יש לי פה משהו מיוחד. החלטתי שאחרי שאני אסיים את הלימודים בארצות הברית אחזור לסין ללמוד שנה שלמה סינית, ואחר-כך אחזור לארצות הברית ללמוד משפטים לתואר שני.
"זאת הייתה קצת בעיה", הוא ממשיך. "אבא שלי הסכים שאני אסע לחודשיים אבל לא ממש רצה שאני אסע לשנה. חשוב לו שבחגים הילדים יהיו בבית ונראה לי שהוא דאג שאני אמצא לי אישה סינית. אז עבדתי קצת כברמן בשביל לחסוך כסף ואמרתי לו: אני עוזב, אני הולך. הוא הסכים".
הצעיר השאפתן נחת במרכז ללימודי שפות של האוניברסיטה, והתאהב. "במרכז ללימודי שפות יש הרבה זרים מכל העולם. הכרתי שם הרבה אנשים, גם סינים וגם הרבה חבר'ה מארצות הברית. זה היה בשנת 1993, ובאותה תקופה הגיעו המון חברות לסין. הבנתי שאין הרבה מערביים שיודעים סינית טוב ומבינים את התרבות, הפוליטיקה והמשפטים, כי סין הייתה ארץ מאוד סגורה במשך אלפי שנים. חשבתי לעצמי שאם אני אלמד את כל זה, אני אוכל להיות הקול בין השניים. אם בעסקים, אם ביחסים בין-לאומיים, המטרה שלי הייתה שעבור מי שאעבוד בשבילו, חברה או ממשלה, כשיש בעיה עם סין, אז השר או ראש הממשלה יתקשר אליי. זה היה החלום".
לאחר שגיבש חלומו החליט רייזמן להישאר וללמוד משפטים בבייג'ין כדי שיוכל להיות בקיא לחלוטין בכל רזי חוקי המשפט הסיניים. באותה העת לא היה אף מערבי שלמד משפטים בסין לקבלת תואר. אבל הוא היה נחוש ביותר. "החלטתי שאני רוצה תואר למרות שזה לא קל וכל הלימודים הם בסינית. משום שרציתי ללמוד משפטים והתואר הראשון שלי היה בכלכלה, הייתי צריך לעבור מבחן במשפטים ובסינית כדי לקבל אישור ללימודי תואר שני".
המבחן הנכסף התקיים רק פעם בשנה, בינואר. רייזמן למד והשלים את כל החומר, ניגש לבחינה ב-1995 - ולא עבר. "לא בגלל שלא ידעתי את החומר, בגלל הסינית", הוא מסנגר על עצמו. הוא החליט לנסות שוב בשנה שלאחר מכן, וצלל בחזרה אל הספרים. שנה לאחר מכן, עם תמיכה מהרבה חברים מקומיים, הוא צלח את המבחן. אז נותר לו רק לספר להוריו המודאגים שאחרי שלוש שנים בסין, הוא החליט להישאר לשלוש שנים נוספות, שהתארכו לארבע, לאחר שלקח הפוגה מהלימודים לשנה כדי להשקיע באמנות הקונג-פו.
כל בוקר בחמש וחצי
קונג-פו הוא הכינוי הכולל הנפוץ לאמנות לחימה סינית. בימינו ידועים כ-2,500 סגנונות שונים של קונג-פו. מ"גמל שלמה", ו"עגור לבן", דרך סגנון "וינג-צ'ון", "קוף" או "נמר". אבל איש לא יכול היה לצפות את התפתחות סגנון ה-"נייס ג'ואיש בוי שרוצה להיות ג'קי צ'אן", שהפציע לאוויר העולם אי שם בשנות ה-90."זה החצי השני של חיי בסין. כשהגעתי לסין החלטתי למצוא לי מורה לקונג-פו שאהבתי כל חיי. רציתי ללמוד. לחיות קצת את החלום", הוא מספר בעברית מתובלת באנגלית ובחיוך נוגה.
"מצאתי באוניברסיטה מורה, הפרופ' לי שו שין, שהיה שופט בתחרויות ארציות וכתב ספרים רבים על אמנויות לחימה.
המאסטר היה מאמן נבחרת הקונג-פו של האוניברסיטה והעביר בה שיעורים. אחרי חודשיים של לימודים אמרתי לו שאני מאוד אוהב את זה ושאני רוצה שיעורים פרטיים. אמרתי לו שאין לי בעיה לשלם. הוא עצר אותי ואמר לי שהוא לא רוצה כלום אבל שמעכשיו, בכל בוקר בחמש וחצי אני בא להתאמן. ואני אמרתי: טוב, אני איתך".
כל בוקר, גם בחורף הקר, התאמן האמריקאי השאפתן שעה או שעתיים בבוקר, עם המורה הצמוד או בלעדיו, על מהלכי הקרב שלו.
"פעם אחת הוא אמר לי שהוא לא יגיע אבל גיליתי שהוא בא, ובדק אם אני באמת מתאמן בלעדיו. בסין יש ביטוי 'צ'ה קווה', שמשמעותו היא להצליח לעמוד בכל דבר תחת התנאים הקשים ביותר. רוב הסינים מאמינים ש'זרים' לא יכולים לעמוד ב'צ'ה קווה'.
הם לא יסתדרו בלי קאנטרי קלאב ומזגן. המורה שלי היה מאוד מסורתי. הוא היה יכול להגיד לי לא לזוז מתנוחה שעה ואם הייתי זז הוא היה מצליף בי. הוא בדק אותי, רצה לדעת אם אני 'צ'ה קווה'".
לאחר שנה של ליטוש ומירוק הפך רייזמן לאמן לחימה. "התקדמתי הרבה ומהר והפרופסור ביקש מהאוניברסיטה שאצטרף לנבחרת. בהתחלה לא רצו שאצטרף כי אני אזרח אמריקאי, אבל בסוף הם הסכימו.
אני התרגשתי מאוד ולמדתי עוד ועוד, גם בלילה, בנוסף לשיעורים. המורה שלי, שנחשב למכובד, כתב למורה אחר, ונסעתי לאיזה מחוז ללמוד עוד סגנון ועוד אחד. התחלתי להתחרות ובהדרגה השתפרתי, עד שבסוף 1997 הפכתי לזר הראשון שזכה במקום הראשון באליפות הארצית לאומנויות לחימה לקולג'ים".
חודשים ספורים לאחר מכן נסע האלוף הטרי לתחרות בין-לאומית בארצות הברית, שם זכה בשתי מדליות כסף ובהרבה מבטים מופתעים מפאת מקצועיותו, וכן לנוכח העובדה שאיש לא שמע עליו עד לאותו הרגע. לאחר התחרות ניגש אליו מאמן הנבחרת וביקש ממנו להגיע לתחרויות הכניסה לנבחרת, קצת פחות משנה מאותו יום. רייזמן הנרגש החליט להתמסר לאמנותו וביקש שנת חופשה מהלימודים.
"נסעתי למורה שלי לכפר קטן בסין. ממש מקום קטן, כמו רחוב שיש בו רק עפר, פרות ועופות. אין מזגן בקיץ ורק קצת חימום בחורף. המקלחת שלי הייתה דלי מים וכל היום רק למדתי קונג פו וזה 'צ'ה קווה'. זה קשה כמו צבא, אפילו יותר. אחרי זה, כשהגעתי לצה"ל והלכתי לטירונות, עברתי אותה בלי בעיות".
את מבחני הכניסה רייזמן עבר, אבל בגלל תככים פנימיים, לדבריו, הוא התקבל רק לנבחרת השנייה, ועל כן לא הגיע לאליפות העולם. רייזמן המאוכזב חזר ללימודים בלי להתחרט לרגע על הזמן שהקריב.
הסטודנט האנגלוסקסי לא הסתפק בלימודים התובעניים והאימונים האין-סופיים. בשבע שנותיו בסין הוא הספיק גם להיות חזן ומעין רב של הקהילה הרפורמית בבייג'ין. הוא עבד בלשכת המסחר ובשגרירות של ארצות הברית כחבר הוועדה המשפטית, כאיש צוות וכמתורגמן. שם אפילו זכה במחמאה מנשיא ארצות הברית דאז, ביל קלינטון, שכינה אותו "חלוץ אמריקאי".
בנוסף, הנחה רייזמן תוכניות טלוויזיה על תקן "הלבן המשונה שיודע סינית", שהגיע כקונטרה למנחה הסינית שדיברה אנגלית. ההנחיה הפכה אותו להגדרתו ל"מיינור מיינור מיינור סלבריטי", אבל לשמוע את המשפט "היי, אני מכיר אותך מהטלוויזיה", במדינה של כ-1.3 מיליארד בני-אדם, זה לא עניין של מה בכך.
את שנת הלימוד האחרונה חילק רייזמן בין אוניברסיטת פקין לאוניברסיטת ייל היוקרתית, אבל גם לאחר שסיים את התואר הוא לא חש שבע מהלימוד.
"הבנתי שאם אני רוצה להיות בחברת עורכי דין בארצות הברית אז תואר שני מסין לא מספיק, צריך גם תואר כזה מארצות הברית בשביל ההכרה. חזרתי ולמדתי שלוש שנים ב'קולומביה', שמתמחה במשפט הסיני. עסקתי קצת במחקר. התוכנית הייתה ללמוד בארצות הברית, גם בשביל ההורים, ואז ללכת לעבוד בחברה בניו יורק".
הכל הסתדר על-פי התוכנית. רייזמן החל לעבוד בניו יורק בחברה שנחשבה יוקרתית, וחשוב עוד יותר, חברה שאחזה בגאווה בסניף בהונג קונג. אבל כשנכנס למעגל העבודה הקדחתני, הוא חש את הבדידות. הגעגועים לאנשים, לכפרים נידחים. ולמאסטרים קשוחים - לא הרפו.
באותה התקופה, באירוע משפחתי, פגש אביו של פיטר את תא"ל (מיל') אליעזר המלי, שהיה אז נציג האגודה למען החייל בארצות הברית. הוא סיפר לו על בנו החי בניו יורק. רייזמן הצעיר פגש את המלי, שהסביר לו מה בדיוק עושה האגודה והזמין אותו להצטרף לפעילויות שלהם בעיר, שם האגודה עורכת מפגשים רבים ומסיבות. במהרה הפך רייזמן למארגן וחבר פעיל ב- "FDIF" - חברי צבא ההגנה לישראל. ב-2001 הגיע לשבוע ביקור בישראל יחד עם המלי. השניים הסתובבו בין הבסיסים בארץ מהצפון ועד לדרום, וההתרגשות הייתה גדולה.
"ב-2004 החלטנו להתחיל לארגן משלחות של 30-40 צעירים שיבואו להכיר את הצבא ואת הארץ. הצטרפתי לקבוצה הראשונה. הסתובבנו בין הבסיסים, תרמנו הרבה. מימנו יום נופש באשקלון ל-8,000 חיילים - מסיבות, ברביקיו, שתייה והופעות. אלי יצפאן הנחה את הערב. בסוף הערב היה לנו טקס ותרמנו 600 אלף דולר. עלינו לבמה עם צ'ק גדול. בלילה, אחרי שהייתי על הבמה וכל החיילים שרו והכל, החלטתי שגם אני רוצה להתגייס".
באותה התקופה, החברה שבה עבד רייזמן סגרה את הסניף שלה בהונג קונג, לאחר שנקלע לקשיים. הם הזמינו אותו להישאר אצלם בניו יורק, אבל הוא כבר היה עמוק בעיסוקיו הציוניים. "זה היה ממש גורל בשבילי. אני בטוח שאם לא היו סוגרים את הסניף בהונג קונג לא היינו מנהלים את השיחה הזאת עכשיו".
רייזמן חשש מהתגובה בבית שהתגלתה בסוף כאוהדת. "ידעתי שההורים שלי יחשבו שאני הולך להגיד שאני רוצה לחזור לסין, ושאם אני אגיד שאני נוסע לישראל הם לא יוכלו לומר כלום כי הם מאוד ציוניים".
כשהודיע לבוס שלו שהוא רוצה לעזוב, ניסה הראשון לשכנע אותו להישאר. "הוא שאל 'לאן אתה הולך? לאיזו חברה? תגיד לי, אני אתקשר אליהם'. אז אמרתי לו שזה קצת קשה. הוא התעקש ודרש לדעת מי יהיה הבוס החדש שלי. אמרתי לו שזה יהיה שאול מופז, שר הביטחון. הצעתי לו להתקשר אליו".
מחשבות על שרשרת החיול
בינואר 2005, אחרי לא מעט תלאות שעבר מצד לשכת הגיוס, שלא ממש הבינה למה בחור משכיל בן 33 רוצה להתגייס, הוא קיבל את האישור הסופי לפיו הוא אכן עתיד לעבור את שרשרת החיול."הגעתי הנה ולא ידעתי מה אני אעשה בצבא. עשו המון פגישות בין יחידות שונות: אג"ת, קש"ח, דובר צה"ל, הפרקליטות וחמ"ן. בסוף הם אמרו שאלך לטירונות במחו"ה אלון, בגלל שהעברית שלי לא הייתה כל-כך טובה. נהניתי מאוד, היו שם חבר'ה טובים מכל העולם, למרות שרציתי להיות לוחם. נכנסתי שוב לכושר, אבל החליטו שעדיף לצבא לנצל את הידע שלי ונשלחתי בסוף לפרקליטות הצבאית".
פיטר החל את דרכו כחפ"ש עם תחושת שליחות אדירה, במגמה לדין בין-לאומי בבית-הספר למשפט צבאי. לאחר כמה חודשים קיבל החייל הצעיר דרגת קצין משפט (קמ"ש), ובנובמבר השנה, כשנכנס לשירות קבע, קיבל דרגות ייצוגיות של סרן.
לפני כשבוע הגשים רייזמן עוד חלום, וסיים את ההכשרה בבה"ד 1, שהפכה אותו לקצין מהשורה. "היה לי כל-כך כיף שם. סוף-סוף הגעתי לבה"ד 1. זה היה משהו מיוחד. בטקס, כשהייתי על מגרש המסדרים וקיבלתי את הסיכה שלי, זאת הייתה התחושה הכי טובה. אין לי מילים לתאר את מה שהרגשתי שם".
הקצין הטרי חתם לשלוש שנים נוספות וחזר לבית-הספר למשפט צבאי, אבל לא לזמן רב. בקרוב הוא יוצב כתובע בפרקליטות איו"ש. לאחר השירות מתכנן רייזמן להישאר בארץ, ביתו החדש, הסופי והקבוע, ומקווה להשתלב ולעזור בבניית ובפיתוח יחסי האימפריה הסינית המורכבת עם ישראל.
"אולי אני אלך למשרד החוץ, אולי לנספחות בסין", הוא אומר, "אבל קודם יש לי עוד הרבה דברים לתרום בצבא, והאתגר הזה הוא זכות". והסרן היה מאושר.
